הזמן עושה את שלו, הזמן יכול ללכת

עברו הרבה שנים, אבל לידיים יש זיכרון משלהן. אגודל ימין לוחצת חזק ורצוף על הכפתור הימני העליון עד שבכרית נוצרת צורה של שקע עגול מושלם. אגודל שמאל לוחצת על הכפתור השמאלי התחתון, והשניות מתאפסות. לחיצה שנייה, והדקות זזות. לחיצה שלישית, והשנים מתחילות לרוץ קדימה

הבגדים בחלונות הראווה של קרנבי סטריט מלאים בגדי משבצות צבעוניים. בשוק המעצבן של קמדן יש חנות מיוחדת שמוקדשת לרובוטים זרחניים. השמרנים עומדים לכבוש שוב את השלטון. אתה מציץ לרגע בשעון כדי לוודא שלא חזרת בזמן, ורואה מול עיניך את הלוגו "קאסיו".

בעיתונים כותבים שהאייטיז חזרו. אותי אישית, אם אפשר רגע לדבר בצד בשקט בלי שמשטרת האפנה תשמע, הפריטים הנ"ל ליוו בנאמנות לאורך רוב שנות התשעים, אבל לך תדע. בעפרה תמיד אימצו אופנות באיחור של עשור-שניים. שכן על מי שגדל באזורים מסוימים של העולם, נגזר להסתובב לנצח בהיכלות האופנה כמו אזרח מבולבל מהספר 1984, ממתין לשווא להוראות מהטלפרינטר שלא יבואו. מלחמה זה שלום, אמת היא שקר, ומשקפיים שחורים עם מסגרת עבה זה כבר לא סיבה לצחוק על סבא אלא פריט חובה. ואתה, נתין קשה-תפיסה ואיטי שכמוך, נדרש למלא את הפקודות בצייתנות ובלי שום הרהור, עד שתצא בת-קול ותאמר: היי ג'ינג'י, תיפטר מייד מסוודר המעוינים הזה. איפה אתה חושב שאתה, בטורניר הברידג' של בית האבות משען?

אבל רק לפני דקה אמרתם שחולצות משובצות זו הדרך הבטוחה להתפקד לגוש אמונים או לקיבוץ הארצי, אני זועק בלי קול, שומר כלפי חוץ על ארשת סופר-מעודכנת, בעוד המוכרת האוסטרית הלבבית בטופ-מן דוחפת לי עוד כמה חולצות זמביש לשקית. בקצב הזה אמצא עוד מעט עוזי מקוצר וציצית במחלקת האקססוריז המשלימים.

כן, יש אנשים שלנצח ימצאו את עצמם משתמשים בבגדים חלקיק זמן יקר אחרי שהפכו לסמרטוט מביך, וישליכו אותם שנייה לפני שיוכרז על רטרו. וכך, אני מוצא את עצמי ניצב בסניף המקומי של חנות אורבן אאוטפיטרס, ומשלם ארבעים וחמישה פאונד טבין ותקילין תמורת שעון דיגיטלי מוכסף רצועה ולואו-טקי להחריד של חברת קאסיו. גנב שכמוך, אני שוקל לרגע לפנות למוכר בתקיפות, בחנות של רותי ומזל הוא עלה רק שמונה שקלים. אבל כשהסטודנט המגניב בקופה לידי רוכש במיטב כספו כובע צמר שאין לתארו אלא כשביס לכל דבר ועניין, אני מחליט לוותר. העולם הזה כבר לא בשבילי.

את ספר ההדרכה של קאסיו אני משאיר בחנות. עברו הרבה שנים, אבל לידיים יש זיכרון משלהן. אגודל ימין לוחצת חזק ורצוף על הכפתור הימני העליון עד שבכרית נוצרת צורה של שקע עגול מושלם. אגודל שמאל לוחצת על הכפתור השמאלי התחתון, והשניות מתאפסות. לחיצה שנייה, והדקות זזות. לחיצה שלישית, והשנים מתחילות לרוץ קדימה. אלפיים ועשר, אלפיים ואחת-עשרה, אלפיים ושתים-עשרה.

אני עוד זוכר את עצמי מסתכל בפליאה בשנים המתחלפות במהירות בשעון הקאסיו הישן שלי, אותו דבר רק עם רצועות מגומי שחור. השנה הייתה 1989, המקום מעבר לקו הירוק. הזמן עוד לא מיהר לשום מקום, אבל שעון הקאסיו ראה למרחקים. אלף תשע מאות תשעים ושלוש (סוף כיתה ה'!), אלף תשע מאות תשעים ושבע (תיכון? אני?), ובקצה הטווח, במקום שאליו תגיע רק אם תתעלם מאותות המצוקה הגוברים של האגודל הלחוצה, חיכתה שנת אלפיים. בגרויות, צבא, ריח של שמיכות מקופלות לשמונה בלי אף קמט. אני זוכר את עצמי מחליט שבשלושים ואחד בדצמבר בחצות, אלף תשע מאות תשעים ותשע, אהיה באוהל צבאי במדבר, אלחץ על כפתור התאורה של אותו שעון ואראה את הספרות מתחלפות. אלא אם, אפשרתי לעצמי סעיף יציאה, השעון עם הטלוויזיה מהתמונה באנציקלופדיית אביב, כרך 1989 ("עדכני! תצלומי צבע!") כבר יגיע למכירה בישראל. עוד לחיצה אחת, והשנים חוזרות חזרה לנקודה שבה מתחיל הזמן, גם בקובצי האינשטיין במחשב: 1.1.1980.

הקאסיו שבק חיים הרבה לפני המילניום. את אחד בינואר אלפיים ראיתי לגמרי על אזרחי ושמיכות אני לא אוהב לקפל. אנציקלופדיית אביב לא קיימה, כי לאף אחד אין שעון עם טלויזיה, אבל טלפון עם דור שלישי הוא סוג של פיצוי. ובכל זאת, 21 שנה אחרי, אני עומד במרכז לונדון, במקום שבו חוקי האפנה העולמיים נקבעים, וקונה שעון קאסיו מוכסף כמעט כמו ההוא של פעם. האגודל כואבת, אבל הלחיצה ממשיכה. השנים רצות. אלפיים שלושים-ושלוש, אלפיים שלושים-וארבע, אלפיים שלושים-וחמש.

מבוכים ודרכונים

האם יש לך דרכון, אדוני הנשיא? אם כן, כבודו, כל כמה זמן הוא מתמלא? או שהנפיקו לך דרכון מיוחד עם 256 עמודים והתמונה שם היא בשחור-לבן מגיל שלושים, כמו של זקנים אחרים? והאם גם ראשי מדינות מתייבשים בתור בשדה התעופה?

אני עומד בתור לביקורת הדרכונים בנמל התעופה סטנסטד, משעין את המחשב על המזוודה וכותב. יש הרבה זמן לשפץ את הפוסט הזה, כיוון שהתור נראה כמו משחק מוצלח במיוחד בסנייק. החוק הבריטי קבע איסור פלילי על איוש יותר ממחצית הדלפקים בעמדות לשירות הציבור. טיסה של אלף קילומטרים מקופנהגן ללונדון ארכה שעה וחצי, מאה המטרים בדרך לביקורת הדרכונים דורשים בערך אותו הזמן. האדם שלפניי מחזיק ספר על מלחמת העולם הראשונה, ואני מתחיל להבין איך נראה קצב ההתקדמות בקרב החפירות המפורסם. האדם שמאחוריי לומד מתמטיקה מסיכומים, ואני מחשב: אם התור הזה היה נמשך עד לונדון הייתי מגיע לביג בן בדיוק לזיקוקים של השנה החדשה. 2011, הכוונה.

משהו דפוק במערך התעופה הבינלאומי: בין כל שני נמלי תעופה נתונים באירופה מפרידות שעתיים, שעתיים-וחצי גג. אבל בין דלת הבית לדלת המלון לפחות שבע שעות במקרה הטוב. הכלל הבלתי כתוב בעולם התיירות קובע: בין שתי נקודות בעולם, תמיד תיאלץ לעבור דרך שעה שאף אדם שפוי לא ער בה. אנחנו משקיעים תשעים אחוז מזמן המסע כדי לעבור עשרה אחוז מהמרחק, וגם הרבה יותר כסף מהמתוכנן: זו הנסיעה השלישית שלי באירופה בחודש האחרון, ובכל המקרים המונית לשדה עלתה תמיד יותר מכרטיס הטיסה. אפשר לחשוב שהמוניות הבריטיות מונעות בדלק גרעיני.

בינתיים התור מתקדם עוד מטר וחצי, אני בועט במזוודה קדימה וחושב להציע למוסף "ממון" לעשות כתבה על יוקר המחייה בשדה התעופה. זאת אומרת, נניח שישנה מדינה בשם "סחיפהוליה" או "נתב"גלנד", ארץ שבה כוס קפה עולה 21 ש"ח ואינטרנט 40 ש"ח לחצי שעה. כדי לחיות שם, מתגלגלים המספרים בראש, יש צורך בכשבעים אלף שקל לחודש. "מחירים בשמיים", אני מעניק בעיני רוחי כותרת לכתבה, וחוטף "סורי" מנומס מאחורה, שכן בינתיים שני אנשים נוספים כבר הטביעו את החותמת הבריטית בדרכונם.

איך אני משוגע על חותמות בדרכון, מופיעה מחשבה חדשה בדרכה להרוג את הזמן. הרי ברור שילדינו לא יאמינו כשנספר להם שפעם אנשים נסעו בעולם בעזרת פנקס כחול, מוכתם בדיו ממרחקים, ויזות מהודקות אליו בסיכות מתכת. אבל אחרי שהשמידו לנו את המזוודות החומות הגדולות לטובת הטרולי המתגלגלים, דרכון הוא המוצר האחרון שאפשר לקרב אל הפנים, וריח של יעדים רחוקים יעלה באפך.

לפני שש שעות (או שמא היה זה יומיים? טיסות מקמטות את תפיסת הזמן) ישבתי בתדרוך עיתונאים עם הנשיא פרס. כל הכתבים הרציניים התעניינו בגזי חממה, אנרגיה סולארית ושלום, אבל לי הייתה שאלה אחת למר פרס, שאלה שמטרידה אותי כבר שנים. האם יש לך דרכון, אדוני הנשיא? אם כן, כל כמה זמן הוא מתמלא, כבודו? או שהנפיקו לך דרכון מיוחד עם 256 עמודים והתמונה שם בשחור-לבן מגיל שלושים, כמו של זקנים אחרים? האם אתה סופר חותמות של מדינות כמוני, אדוני הנשיא? והאם ראשי מדינות גם מתייבשים בתור? בסוף, כרגיל שאלתי על משהו מדיני משעמם, אבל יונה, העוזרת הנאמנה של פרס הסכימה אחרי תחנונים לקחת אותי הצידה ולהראות לי סוף סוף את הדרכון מספר אחת, בתנאי שלא אספר לאיש.

ובכן, אני גאה לחשוף כאן, תעודת המסע של נשיא המדינה נראית בדיוק כמו דרכון רגיל, רק קצת יותר שמן. התמונה מעודכנת למדי, ובפנים ויזות לכל מקום בעולם. הדרכון של פרס הונפק רק לפני שנה וחצי, אבל החותמות כבר מצטופפות בו באי נוחות. המשולש של ברלין עולה על האליפסה הניו-יורקית, שניהם משיקים לחותמת הסגולה של מרקש. ובעוד בערך חצי שנה, כשגם הדרכון הזה של פרס יתמלא, הוא ייאסף אל אבותיו בארונית מיוחדת בבית הנשיא. עד אז אני תקוע בתור בסטנסטד. לא רחוק מכאן המזוודה שלי ממשיכה לעשות רונדלים על המסוע, גומאת מרחקים בדרכה.

מדבר שני השפות

אנחנו מדדים מאחור באיטיות, מהגרים מפוחדים על אדמה לא מוכרת, נוהגים בכבדות עגלות עמוסות בהגייה משונה, תיקים של שגיאות על גבנו. שפה היא לא רק כמות סופית של מילים שצריך לדעת, אחרת מעיין חודדה לא הייתה מרגישה כל כך טוב בישראל. שפה היא בית, ואם להאמין לנעם חומסקי, בגיל הזה כבר לא נקבל משכנתא

ביציאה מנתב"ג, במגנומטר שלפני ביקורת הדרכונים, בסלסילת הפלסטיק שבה מניחים את הדרכון והכסף הקטן אתה מניח בטעות גם את המילים. לוקח זמן עד שאתה מרגיש ששכחת לאסוף אותן. בדרך כלל זה קורה בשיחה הראשונה, על אדמה זרה, שאינה מתנהלת עם אנשי שירות. אז אתה גם מבין שקרתה טעות נוראה. מישהו לקח לך את הסלסילה עם השפה והשאיר לך במקומה את זו שלו, עם המבטא.

כולנו חכמים, כולנו נבונים ושנונים ומהירים כברק, אבל בשפת האם שלנו. בשפה אחרת, גם אם למדנו אותה מכיתה ד' וממאות שעות בטלוויזיה, אנחנו מדדים מאחור באיטיות, מהגרים מפוחדים על אדמה לא מוכרת, נוהגים בכבדות עגלות עמוסות בהגייה משונה, תיקים של שגיאות על גבנו. שפה היא לא רק כמות סופית של מילים שצריך לדעת, אחרת מעיין חודדה לא הייתה מרגישה כל כך טוב בישראל. שפה היא בית, ואם להאמין לנעם חומסקי, בגיל הזה כבר לא נקבל משכנתא.

הכוונה כאן אינה לטעויות מביכות (מי היה זה שנכנס פעם למונית בניו יורק, עיין בדף וביקש שיקחו אותו ל"הוטל ואוצ'ר"?); אלא, למשל, להכרה המכאיבה שבאנגלית כבר לא תספק פאנץ' ליינים של שורה אחת. כמעט אף בדיחה לא צולחת את המחסום המשולש: פוליטיקלי קורקט, הקשר אוניברסאלי ואוצר מילים. אבל למי יש זמן לדבר כשאתה כל הזמן פוער עיניים, מנסה להאט מעט את גדודי המילים שדוהרים מול עיניך במהירות מסחררת בעוד אתה מדדה על גבי מילונית. שפה זרה היא יכולת ביטוי, וקשה להספיק כשאתה במרדף מתמיד אחרי זנבה של התובנה הקודמת. יש לך המון דברים חכמים לומר, אבל באנגלית שלך הם נשמעים פחות טוב. יסלח לי האל על ההשוואה, אבל התחושה מזכירה קורבן שבץ קל. יש פער איכותי ניכר בין מה שאתה רוצה להגיד לבין מה שאתה יכול.

שפה זרה היא הקשרים. המרצה שואל אם למישהו יש דוגמא רלבנטית לאיזו תופעה שאת שמה לא הצלחת להבין. הדוקטור הגיע ממנצ'סטר. קר שם, בצפון, לכן ההברות מצטופפות כדי להתחמם, עולות אחת על השנייה. עוד בטרם קלטת מה זה, הסטודנט המבריק עם המבטא הלונדוני יורה במהירות: אייץ'.די.אמ. כל הכיתה מהנהנת בהסכמה. מובן מאליו. זה שלידו מוסיף ביובש שזה לא כולל כמובן גם את שנות השמונים. גיחוך נשמע משמאל. "טוב, הם תמיד הזכירו קצת את פול סקופלי", חותם המרצה. עכשיו כולם צוחקים בקול, חוץ ממך ומהקזחי.

שפה זרה גם מגלה לך שהפרעות למידה הן תכונה נרכשת. בעברית אפשר לצלוח מאות עמודים סבוכים על דיני חוזים באמצע בית קפה בשוק. באנגלית, כל זבוב על הקיר מפריע לריכוז, כל דף שנהפך בשולחן מולך פורם את חוט המחשבה. ההרהורים מפליגים בעברית קלילה אל מקומות אחרים, בעוד העוגן שלך נעוץ בשנים-עשר עמודים על סטרקטורוליזם. באוניברסיטה מלמדים לרפרף על פני הטקסט, אבל איך אפשר? בעברית, אתה מעביר מבט סוקר על עמוד והמילה הרלבנטית כבר תדאג לצעוק לך מלמטה: "אני חשובה, אני חשובה". באנגלית, ממעוף הציפור כל המילים נראות כמו משהואיישן או איזשהואיזם.

בכלל, שפה זרה משנה הרגלים. בארץ, עיתוני יום שישי הם סוג של הרפיה למוח. ארבעה קילוגרם של דפדוף עצל שמותיר דיו על הידיים. כאן, אפילו חינמוני התחתית הם משימה כבדה. כל ידיעה, קטנה כגדולה, מתייצבת מולך, ידיה מונחות בתוכחה על מותניה, ושואלת: אתה באמת חושב שתפלרטט איתי ככה? תשתמש ותזרוק? חביבי, איתי זה קשר ארוך טווח, עשר דקות לפחות. אז תחשוב פעמיים לפני שתקרא אותי. בישראל קראת את הרפורטז'ות של "ארץ אחרת", פה אתה קונה "טיים-אאוט" בשביל התמונות.

ואז, במסעדה, מישהו ישראלי שואל מה זה Lentil. "עדשים", אתה יורה בלי למצמץ. בקורות החיים תרשום בכל זאת "אנגלית ברמת שפת אם".

ורד לבן, ברבור שחור

"שכפלו והפיצו", התחנן האנס שול בראש כל כרוז, בטרם שלח אותם בדואר לכל רחבי גרמניה. הבריטים נענו לבקשה, ומיליוני עותקים הושלכו מהאוויר על ערי הרייך. לשווא. הגרמנים השתכנעו יותר מהפצצות

1.

"תיק פלילי שלוש שבע שלוש על שמונה שש" רעם הקול הסמכותי מטלוויזית התדיראן שחור-לבן, ושני ילדים בני שבע ותשע השלימו מהספה, בקול רם: "מדינת ישראל נגד ג'ון איוון דמיאניוק".

השנה הייתה אלף תשע מאות שמונים ושמונה, וזו הייתה הדרמה המשפטית הראשונה שהרשו לי לראות בטלוויזיה. המשפט השני של פושע נאצי בישראל היה אירוע כה חריג, עד שהערוץ הראשון קטע למענו פעמיים בשבוע את שידור השקופית "נשוב אליכם בצהריים". שנה אחר כך, ביום שגזרו את דינו של דמיאניוק למוות, עמדנו מחוץ לאולם בבנייני האומה, על קצות האצבעות, כדי לראות את הנאצי הראשון בחיינו. "הנה דמיאניוק", צעקנו כל פעם שאיש קרח יצא מהאולם. אחד מהם היה לדעתי תום שגב.

עשרים שנה אחר כך, במינכן, דמיאניוק התנהג כאילו אנחנו לא מכירים. למען האמת, גם אני לא הייתי מזהה בזקן הרופס על האלונקה את אותו גבר שחצן וחזק מטלוויזית התדיראן. אבל הפוסט הזה הוא לא על ג'ון איוון דמיאניוק.

2.

נסיעות עבודה הן הדרך הגרועה ביותר לראות עולם. אבל במינכן, המוכרת בבירה ובנאצים שייצרה במהלך השנים, עניינו אותי ממילא רק שני אתרים. הראשון שבהם הוא הבירגרברויקרלר, הלא הוא מרתף הבירה של היטלר. זה האולם החמוץ מאלכוהול שממנו שלח מאות נאצים שתויים לפוטש הכושל של 1923; זו הייתה, בדיוק 16 שנה אחר כך, זירת ההתנקשות הכושלת אך המופלאה שביצע הנגר גיאורג אלזר. אלמלא הקדים היטלר לעזוב באותו הלילה, מלחמת העולם השנייה הייתה נגמרת אחרי חודשיים. לו יכלו הקירות לדבר במקום האפל ההוא, הם בטח היו צועקים "הייל היטלר".

ולכן נכנסתי מהרחוב המושלג, עם מעיל עור וכובע אל לשכת התיירות, שואל את הפקיד השמן והידידותי בכניסה אם הוא יודע איך מגיעים למרתף של היטלר. המהירות שבה נמחק חיוכו הבהירה שהוא חושב שמולו עומד ניאו נאצי. "בוודאי תשמח לדעת", הוא ביטא את המילים לאט ובקול, "שהמרתף נהרס לחלוטין במלחמת העולם השנייה, ומעליו נסלל מגרש החנייה של מלון הילטון". אבל הפוסט הזה הוא גם לא על אדולף היטלר. אז שאלתי אותו איך מגיעים לסופי שול.

3.

ירון לונדון אמר לא מזמן שהאנס וסופי שול היו האנשים היפים ביותר במאה העשרים. אני נשען על המעקה שממנו לפני 66 שנים, השליכו האחים הצעירים את הכרוז האחרון של מחתרת "הוורד הלבן" אל רצפת אולם הכניסה של אוניברסיטת מינכן, לפני שהשרת הבחין בהם והזעיק משטרה. אחרי שעה כבר היו במטה הגסטאפו. אחרי ארבעה ימים לא היו בחיים. ששת עמודי הסטנסיל המשוכפלים שכתב בזמן אמת אדם בן 25, כמעט משולל אינפורמציה, הם התיאור ההיסטורי המדויק ביותר של עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. "שכפלו והפיצו", התחנן האנס שול בראש כל כרוז, בטרם שלח אותם בדואר לכל רחבי גרמניה. הבריטים נענו לבקשה, ומיליוני עותקים הושלכו מהאוויר על ערי הרייך. לשווא. הגרמנים השתכנעו יותר מהפצצות.

4.

הרגליים מסבירות על האנס וסופי שול יותר טוב מספרי ההיסטוריה. שתי דקות של הליכה מתונה מפרידות בין האוניברסיטה לכיכר אודיאון, מוקד הכינוסים של המפלגה הנאצית. כשהאנס וסופי שול יצאו מהאוניברסיטה שמאלה בדרך הביתה הם עברו בקנינגזפלאץ, השדרה שבה צעדו מיליוני חיילים במגפיים שחורות, מצדיעים להיטלר במועל יד. לעבור שם מדי בוקר עם מזוודה מלאה בכרוזים היה גילוי אומץ שקשה לתפוס, לשמור על חירות נפשית כזו בלב הדיקטטורה האפלה הזו זו הוכחה באינדוקציה שכל בני האדם טובים. עכשיו האוניברסיטה שהסגירה אותם לנאצים מטביעה את הכרוזים שלהם באבן על רצפת האולם. עוד לא ראיתי מימיי אנדרטה אפקטיבית מזו לקרבנות הנאצים. האחראי על המוזיאון מוכר לי עותק של הכרוזים באירו אחד. "אם לא יתעוררו הגרמנים עכשיו, חרפת עולם תרבוץ עלינו", כתוב בתחתית הכרוז החמישי.

5.

האנס שול טעה. הגרמנים שרצחו אותו בגיליוטינה לא הוקאו מקהל העמים, הם אפילו השתמשו בו בתור אליבי. השלטים "שול" למינכן הם יותר ממה שרבין לתל אביב. המוכר מתווכח איתי בקול שקט, טוען שרבים הזדהו עם הצעירים. אני מנסה להסביר לו את המושג המדעי "הברבור השחור". כל תופעה מדעית לא תוכר ככזו, אלא אם יש מקרה קיצוני, הפוך לחלוטין בתכונותיו מזו שלה. הברבור השחור משחור הוא ההוכחה הניצחת שכל הברבורים לבנים. הברבור השחור של הגרמנים היה ורד לבן.

למתעניינים:

הסרט המרגש ביותר על הוורד הלבן נקרא "הימים האחרונים של סופי שול", והוא משודר מדי פעם בערוצי הסרטים של יס.

דני אורבך, הסטוריון ישראלי בן 25, כתב ספר מצוין בשם "ואלקירי" על תנועת ההתנגדות הגרמנית, עם פרק נרחב על האחים שול.