4 סיפורים מהתחתית

ארבעה יוצאים מהכלל שמעידים על הכלל

1. אז אתה יושב בתחתית מול חבר שוייצרי ללימודים, והוא מספר לך, כבדרך אגב, על שירות המילואים השנתי שלו. שלושה שבועות, בלי פטורים ובלי חוכמות, בצבא המקומי, כולל שישים על שש, נעליים גבוהות, מסעות מ"פ וכמובן אולר שוייצרי. בעדינות, אתה מנסה לברר אם לאור השקט היחסי בגזרת אוסטריה וכוונות השלום של נסיכות ליכטנשטיין אולי כדאי לבחון שוב את רמת הכוננות. במקום לענות, השוייצרי הלוחם מספר לך על שביזות יום ב' שלו, על הנחמה הקטנה שלא נשארים ראשון בבסיס, על זה שבכל זאת נחמד לפגוש את כל החברים הישנים מהקרבי באוויר הפתוח. הוא לא מספר על האבק, וגם מזגנים לא חסרים, אבל זה מזכיר לך בדיוק את המילואים בבית. "ואיפה אתה משרת בReserves" שלך? הוא תוהה בנימוס, ואז אתה נזכר שהמילואים שלך, באיזור הכי נפיץ בעולם, זה להגיש תכניות ברדיו על אזרחי.

2. אז אתה נוסע ברכבת התחתית, ולוקח בערך תחנה וחצי עד שפתאום אתה מבין את המחזה המדהים שמתרחש מול עיניך: בריטי שחור (שחור מוקה, אם לצטט מפיני גרשון), יושב על הספסל בקו פיקדילי, בין הולבורן לגרין פארק, ועל ברכיו דף י"א במסכת בבא בתרא, מהדורת שטיינזלץ מנוקדת. אתה משפשף שוב את העיניים, עוצם ופותח, והוא עדיין שם, שקוע במחלוקת רבא ואביי על בניית גדר. הוא לא חובש כיפה, לא נראה כמו גר, לא נעים להגיד, הוא אפילו נראה מוזנח מכדי להיות סטודנט ללימודי יהדות. אתה מתלבט אם לשאול, אבל הוא כבר ירד מהתחנה, מותיר אותך בפעם הראשונה בלונדון פעור פה ממש. ואז, אחרי עוד שתי תחנות, מסתברת העובדה היותר מדהימה. עזבת את הישיבה התיכונית לפני 12 שנה, ראית עכשיו אפרו-בריטי עם גמרא, ובכל זאת המחשבה הראשונה שעברה לך בראש, הייתה: " הוא לא מסוגל בלי הפירוש של שטיינזלץ, הלוזר".

3. אז אתה עולה במדרגות של התחתית, מישהי יורדת מולך, ובפעם המיליון אתה נתקע בה. למה זה קורה פה לעזאזל? אתה שואל את עצמך אחרי ששניכם החלפתם "איי אם סורי" נזעמים. ואז מכה בך הארת הגילוי, הארה שמאושרת כעבור שלושה ימים של מחקר שדה ברחוב טורנינגטון. כשאדם הולך ברחוב ומישהו בא מולו, הוא תמיד יבצע פנייה כמו שפונים בכביש. בארץ אתה פונה ימינה שלך, זה שמולך פונה ימינה שלו, ושלום על ישראל. בבריטניה אתה פונה ימינה שלך, היא פונה לשמאל שלה, אתם מתנגשים. איי אם סו סורי.

4. אז אחרי שחרשת את הרכבת התחתית לאורך ולרוחב, אתה מגלה פתאום עוד קו סמוי מן העין, קו בוטיק למיטיבי נסוע בן 2 תחנות בלבד, "ווטרלו אנד סיטי" שמו. נרגש כולך אתה מספר על זה לחברים מהלימודים. הם לא סגורים בדיוק למה אתה מתכוון, אז כדי לתאר להם אתה מנסה לומר שזה הקו בצבע תכלת. אבל בדיוק פרחה מזכרונך המילה באנגלית לתכלת. "נו, זה הקו בצבע של השמיים, איך אומרים את זה", אתה מתאר להם. ואז פניו של אחד מהם מוארות בזיק של הבנה: "oh, you mean the gray line"?.

דרינק עם תאצ'ר

אתה מתלבט בין 35 סוגי בירה, ובסוף, כבן נאמן למשפחה קונסברטיבית, מצביע בעד ה"תאצ'ר". חמצמצה וברוטאלית כמו ראש הממשלה, אתה חושב לעצמך בדרך הביתה, מתנדנד

אם על הקירות תלויים טפטים כמו בבית שימוש, אם הרבה גברים עומדים זה ליד זה בצפיפות כמו בבית שימוש, אם באוויר נישאת צחנה קלה שמזכירה בית שימוש – ברכותיי, הגעתם לפאב אנגלי. יש אלפים כאלה בבריטניה, ובלתי אפשרי להבחין ביניהם גם במצב של פיכחון מוחלט.

בארץ, שמות הפאבים הם מופת של תחכום לועזי. כאן, שמות הפאבים נראו כאילו נבחרו על ידי ועדה ממלכתית שהקפידה על הנוסחה הבאה לקביעתם. אגב, כל הדוגמאות לקוחות מרדיוס חצי קילומטר מביתי, יש עוד מיליונים:

1. ככלל, שמו של פאב יורכב משם עצם (חיה/סלבריטי מאה 17/בן משפחת מלוכה)+איבר גוף. דוגמאות: "שייקספיר'ס הד", "מורטימרס ארמס", "פיליפ'ס לג".
2. שני שמות עצם יוכלו להופיע בשמו של פאב בתנאי שאינם קשורים זה לזה. דוגמאות: "הורס אנד גרום" (הסוס והסייס), "לאמב אנד פלאג", ("הכבש והדגל"?!)
3. שם עצם ילווה בתואר הפועל, בתנאי שלא יתארו מצב כלשהו היכול להתקיים במציאות: "דה בלו ליון", "דה פליינג הורס" וכו'.
4. תיאורים מהווי הכפר האנגלי במאות ה-17-18: "דה קאו אין דה גרין", "אסקס סובארבס", והחביב עליי: "דה הוג אין דה פאונד" (החזיר בחצר).

ובכל זאת, זו חווייה. בארץ תלויים על קירות של סטקיות תמונות של כדורגלני עבר סועדים, בפאב ליד ביתי בבלומסברי יש רישומים של גברים נמוכים עם מגבעות ופיאות לחיים, כי הלקוחות הראשונים הקדימו את המצאת הצילום.

בארץ יש שליש ויש חצי ויש בוטנים בצד או מאנצ'יז. פה יש פיינט (518 מיליליטר, ארורים יהיו המודדים הבריטיים), שני פיינט ואין בוטנים.

בארץ מציעים בירה א' או בירה ב' ואפילו ג' לפעמים. אי לכך בביקור הראשון בפאב, כשמבט קצר מגלה שאין גולדסטאר, אתה מחליט להשתלב בסביבה ומבקש מהברמן שייתן לך בירה כטוב בעיניו, לא משנה איזו. הברמן, בתגובה, שואל אותך בתיעוב נימוסי "איף יו וולד מייט לייק טו בי בי מור ספסיפיק", שזה בתרגום לעברית הרהורים נוגים על ההיגיון בלהתיר לילידים את הכניסה אל הממלכה המאוחדת בלי קורס הכנה. ואז אתה מבין שפה יש מילים אנגליות לבירה כמו שיש בפינית לשלג. האדם שלידך מסביר בנימוס שיש אייל, יש סטאוט, לאגר ודארק-לאגר. אייל זה בעצם שיכר ובלי קצף, את הסטאוט מגישים קר כקרח, הדארק לאגר שחורה לחלוטין והלאגר סתם עכורה, ויש כמובן גם סיידר. הריח החמוץ באוויר והסטודנט המקיא לו בזוית עינך גורמים לך להחליט ללכת על הסיידר הקליל. כעבור שני פיינטים אתה מוצא את קירות הפאב מסתובבים, פשוט שכחו לספר לך שהסיידר הבריטי מכיל פי שניים אלכוהול מגינס.

בביקור הבא שלך בפאב, קצת פחות שוקיסט מול 35 סוגי בירה, אתה מחליט ללכת על שיטת הסלקציה ששיכללת בארץ, הלא היא "מבחן הקריטריון הלא רלבנטי". אתה כבר עשר שנים עם בנק הפועלים כי הלוגו שלו היה יותר מוצלח, קנית יונדאי גטס כי אהבת את צבע התכלת, בחרת בעיתונות כי ביפר נראה לך מכשיר מדליק ובבחורות מסוימות מסיבות הזויות עוד יותר, אין שום סיבה שזה לא יעבוד כאן. וכך, אתה מתלבט מעט בין "1664" (בכל זאת, שנתיים לפני אירועי שבתאי צבי) ל"אוקטובר לונגינג" (נשמה רומנטית כזו בוודאי תדע לעשות בירה). בסוף, כבן נאמן למשפחה קונסברטיבית, אתה מצביע בעד ה"תאצ'ר". חמצמצה וברוטאלית כמו ראש הממשלה, אתה חושב לעצמך בדרך הביתה.

בחודש לאחר מכן אתה כבר מכיר את כל השמות, יודע לנחור בבוז מול ברז ה"קארלינג", הגרסה המקומית למכבי, אפילו מחליט לשתות אייל כשאתה קצת רעב, שכן האירים הארורים הצליחו לייצר משקה ממש משביע עם טעם של חיטה. ואז, כטוב ליבך ב"לונדון פרייד", כשלונדון כולה שוכבת לרגליך מרקו פולו שכמוך, אתה מחליט ללכת על עוד סיבוב לפני שתקרע את העיר. ואז אתה מגלה שכל השולחנות לצידך כבר מורמים, ועל הדלת מבפנים שלט "פתוח", שזה אומר שמבחוץ כתוב "סגור". אתה מסתכל בשעון, רואה שהשעה רק עשר וחצי, שולח עוד מבט ליתר ביטחון, בגלל האלכוהול, ומגלה שבינתיים סגרו עליך את הדלת. ככה זה, לונדון מתחילה לשתות בשתיים בצהריים והולכת לישון מוקדם. שיהיה כוח לקום לעוד בוקר של שתייה.

נ.ב.

אפרופו אלכוהול: בעיתוי מושלם, התפרסמה השבוע ב"עובדה" כתבה של בן שני בכיכובו של יורם כהן מהפוסט הקודם. בן שני הוא אחד מבמאי הדוקומנטריה הטובים בארץ, אבל הפעם התפלק לו. הוא בעיקר סוקר בהרחבה בעיקר את עמדותיו הפוליטיות, חזונו והגיגיו של בן שני, שלפיהם כל בקבוק מרלו הוא בעצם איתמר בן גביר בתחפושת. ובכל זאת, הויזואליה נחמדה של היקב והכרם של יורם שווה את זה.

http://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2010-dcc4c8a272df4210/Article-4db3863563df421006.htm&sCh=07437f8dd8836110&pId=786102762

בערב הלכתי ליורם

"היום, עת נערי ונערות הכפר שלי מסתודדים להם באסם וגורן, אין אני רואה בהם אלא את דבר האלוהים הגדול והחכם שלי. איזה יופי, ממלמל אז ארול, איזה יופי אני שב ואומר אחריו"

אזהרה: פוסט זה אינו עוסק בלונדון. עם האנגלופילים הסליחה.

חבילה קטנה ולא מזוהה נחתה השבוע בתיבת הדואר שלי, שהאנגלים מכנים בשם הציורי "שובך יונה". כמה מקוראי הבלוג, כמו גם כמה משוטרי ירושלים ולונדון, כבר מכירים את חוסר החיבה שלי לדברי דואר נטולי שם השולח. ובכל זאת פתחתי את החבילה, הצצתי ונפגעתי.

את הספר שהיה בה, "בערב הלכתי למאיה", כתב יורם כהן. שכן רחוק מעפרה ואח קרוב. אם יש דבר אחד שאני מתגעגע אליו בארץ זה הערבים עם שחמט, ביליארד, סטייק וכוס מרלו מתחת לגפן של יורם בעפרה. פעם היה צלם עיתונות וחתונות. כשנמאס לו, לימד את עצמו לעשות יין, ופתח את יקב "תניא" למרגלות הבית. פעם שאלתי אותו מה השיטה המקצועית שלו לייצור יין. הוא השיב שזה A.B.A, או בעברית: "אללה באב אללה". לפני שנתיים הלך להשתלמות מקצועית על פגמים מיין. ביציאה, התקשר אליי וסיפר שעכשיו מסתבר שהיין שלו מכיל את כל הפגמים האפשריים, והוא די בסדר עם זה. לדניאל רוגוב, כנראה, זה לא ממש אכפת, והוא ממליץ בחום על המרלו והקברנה סוביניון שלו שנה אחרי שנה.

"תניא", אגב, הוא שמה של אחת משבעת ילדיו של יורם. סדרות היין קרויות על שם שאר הילדים, למשל הלל או אנוש. תמיד תהיתי מה יקרה כשייגמרו השמות. בחורף שעבר נגמרו. שבועיים אחר-כך נולד הילד השמיני, עברי. מת כבר לטעום את ה"עברי" בציר 2009, שבטח תוסס עכשיו בחביות בוואדי מתחת לבית, 3,000 קילומטר מכאן, הכי רחוק בעולם.

"בערב הלכתי למאיה" מוכיח שיורם כותב ספרים כמו שהוא עושה יין. לא ככה מלמדים לכתוב ספרים בסדנאות הכתיבה, אבל ככה צריך לכתוב. יורם נופל לכל מוקש של כל כותב מתחיל, אבל איזה פיצוצים נפלאים. הגיבור הוא בעל רקע דתי, שמסכם עכשיו את חייו, מתבונן על האהבות שידע. לידו הולך כל השנים ארול, דמות דמיונית שמסמלת את האמונה באלוהים. בהתחלה, בישיבה הגבוהה שבה הגיבור, ארול היה מצפון אורתודוקסי לגמרי, לא מתלווה ליורם בחטאים הקטנים שלו, מעקם פרצוף מול רומנים עם נערות, עוזב אותו לנפשו ברגעים של מבוכה: "נותרו רק מאיה, אני והחטא, ואלוהים אחר התמנה לשופט". אבל אפילו אמונות משתנות עם השנים. ארול ויורם של השנים האחרונות כבר לא נפרדים. ארול נשאר גם כשיורם המבוגר תופס עמדה שזקני מרכז הרב לא ממש יאהבו:

"לימים נדרשתי לכאב הזה, למתח המטורף בין המשיכה הגופנית למשיכה לעניינים שברוח. אך היום, ממרומי גילי, נראה שהמשיכה הגופנית היא היא עניינו של הרוח. היום, עת נערי ונערות הכפר שלי מסתודדים להם באסם וגורן, אין אני רואה בהם אלא את דבר האלוהים הגדול והחכם שלי. איזה יופי, ממלמל אז ארול, איזה יופי אני שב ואומר אחריו". איזה יופי.

לי אישית, ויסלחו שני הצדדים על ההשוואה, ארול של יורם מזכיר את החבר הדימיוני שמלווה את המתמטיקאי הסכיזופרן ג'ון נאש בסרט "נפלאות התבונה". אבל אני חושב, ושוב סליחה, שלזה בדיוק התכוון המשורר: יש תפיסה נוצרית, שהאדם צריך להיות סכיזופרן בחפשו את אלוהיו. שיש את היצור הגשמי החוטא והרע מנעוריו שנהנה מהחיים ושותה יין ואת האדם הטוב, הרוחני ועובד האלוהים והם ייפגשו רק לפרקים. לפרקים, למרבה הצער, יש גם כמה יהודים דתיים שחושבים בטעות שככה זה עובד. זה מה שקורה עם ארול בהתחלה. אבל בסוף, הם מתאחדים. כי הטבע והיופי והאדם והדת – בכולם יש מהאל, וכולם נושמים את האוויר ושותים את היין ומריחים את האדמה הרטובה אחרי הגשם ביחד.

"ניגשתי למלאכה. עברתי בתוך השורות, ועם מזמרה גדולה כרתי את צמרת הגפן עד הברך התחתונה. לא מלאכה קלה היא זו. המוהל שעולה מן הגזע יבקש להזין את הצמרת שאיננה. המוהל העולה ישטוף בדמעות של ממש את הגזע הכרות ואת סביבותיו. דמעותיי שלי מתערבבות עם מוהל הגפן. אך אני יודע, עם בוא האביב העיניים החדשות שהנחתי על הגדם הכרות יפרצו ויהיו לעץ בריא וחזק".

ביי גיא

הנוסעת שלידי קיבלה בזמן אמת התראות חמות על ידויי ביצים בראסל סקוור והעדיפה להמשיך עוד תחנה אחת לשטח הסטרילי בהולבורן. אפילו ב"מיינד דה גאפ" נשמע לפתע צליל איום. שמור נפשך מהרווח, איש צעיר. הוא שורץ עכברים ופייגינים

השלדים הדקורטיביים של ליל כל הקדושים כבר פונו מחלונות הראווה, אתמול, ברכבת התחתית, לונדון החביבה והרגועה נראתה סוף סוף כמו שהבטיחו פעם הספרים של דיקנס: אפלה, מבהילה ומסתורית. טיפוסים צרי פנים ושדופים במגבעות שחורות חרשו רעות על הספסל; יצורים לבנים מבחילים ומדממים התקהלו סביב המכשיר לטעינת האויסטר. ג'קים מרטשים ירדו חרש בדרגנועים. הנוסעת שלידי קיבלה בזמן אמת התראות חמות על ידויי ביצים בראסל סקוור והעדיפה להמשיך עוד תחנה אחת לשטח הסטרילי בהולבורן. אפילו ב"מיינד דה גאפ" נשמע לפתע צליל איום. שמור נפשך מהרווח, איש צעיר. הוא שורץ עכברים ופייגינים.

זו כבר היסטוריה, ברוך השם. מי שהשכים הבוקר קום יכול היה לראות בחנויות את תפוחי הפלסטיק האדומים של חג המולד. שביתת הענק של הדואר המלכותי גרמה לכולם להתחיל את מסע הרכש כבר עכשיו, פן המשלוחים ייתקעו.

אבל עוד לפני כן, נשמעת בכל פינה המנטרה המסתורית: "Remember, remember, the 5^th of November"

למי שנובמבר בשבילו זה או 4 או כ"ט, זה הזמן לספר שהשבוע חוגגים הבריטים את חג גיא פוקס. האיש עם השם של דוגמן ישראלי עטור זיפים היה דווקא מהפכן קתולי, שהשבוע, לפני 404 שנה, ניסה לפוצץ את בניין הפרלמנט על יושביו באמצעות טונות של אבק שריפה. הוא החדיר את חומרי החבלה אל המרתף של ארמון ווסטימנסטר, אבל המזימה התגלתה ברגע האחרון. פוקס האומלל קיבל עונש מוות שקשה לי להעלות על הכתב (אבל ויקיפדיה תשמח להרחיב: http://en.wikipedia.org/wiki/Hanged,_drawn_and_quartered). האנגלים מצידם זכו בחג ובחמשיר לא רע:

Remember, remember the fifth of November,

The gunpowder treason and plot,

I know of no reason

Why the gunpowder treason

Should ever be forgot.

וכך, בחמישי בכל נובמבר, האנגלים יורים זיקוקים אל שמי הממלכה המעוננים לציין את היום שבו ניסו לפוצץ את הפרלמנט האהוב שלהם ולא הצליחו. זה אמנם חג הזוי מעט, אבל לפחות יש לו סיבה; הבריטים, אולי האומה משוללת החגים ביותר, היו כה נואשים עד שנאלצו לפזר לרוחב לוח השנה 8 ימי חופשה, נטולי עילה דתית או לאומית, ששמם מעיד עליהם יותר מכל: "Bank Holidays".

במותו, גיא פוקס סידר להם את התשיעי. שלדו המבותר ל-4 (טוב, לא התאפקתי) בוודאי התהפך בקברו כאשר באיחור של 340 שנה נחרב בניין הפרלמנט בווסטמינסטר מפצצה גרמנית במהלך הבליץ. השנה, בעיתוי נפלא, עשוי לבוא על הפרלמנט חורבן מסוג אחר. דווקא בחג גיא פוקס יפורסם הדו"ח שמדיר שינה מעיניהם של חברי הפרלמנט, שישים סוף לחגיגת ההוצאות המופקרת שלהם. בין היתר, כבר הודלף, כל נבחר ציבור שמתגורר בטווח 60 דקות נסיעה ברכבת מתחנת ויקטוריה לא יהיה זכאי לבית בלונדון (אבל בלילה אין רכבות, התלונן לשווא הטיימס במאמר המערכת שלשום; הקוראים נחרו בבוז). ואולי העיתוי לא מקרי: רמת האמון של הבריטים בנבחריהם נמצאת בשפל כזה, שהבריטים של היום היו חוגגים את חמישה בנובמבר באותה מידה גם אם גיא פוקס היה מצליח במשימתו להפוך את הפרלמנט לתל חורבות.

בתמונה: מזכרת מהחג הקודם.