אני עומד בתור לביקורת הדרכונים בנמל התעופה סטנסטד, משעין את המחשב על המזוודה וכותב. יש הרבה זמן לשפץ את הפוסט הזה, כיוון שהתור נראה כמו משחק מוצלח במיוחד בסנייק. החוק הבריטי קבע איסור פלילי על איוש יותר ממחצית הדלפקים בעמדות לשירות הציבור. טיסה של אלף קילומטרים מקופנהגן ללונדון ארכה שעה וחצי, מאה המטרים בדרך לביקורת הדרכונים דורשים בערך אותו הזמן. האדם שלפניי מחזיק ספר על מלחמת העולם הראשונה, ואני מתחיל להבין איך נראה קצב ההתקדמות בקרב החפירות המפורסם. האדם שמאחוריי לומד מתמטיקה מסיכומים, ואני מחשב: אם התור הזה היה נמשך עד לונדון הייתי מגיע לביג בן בדיוק לזיקוקים של השנה החדשה. 2011, הכוונה.
משהו דפוק במערך התעופה הבינלאומי: בין כל שני נמלי תעופה נתונים באירופה מפרידות שעתיים, שעתיים-וחצי גג. אבל בין דלת הבית לדלת המלון לפחות שבע שעות במקרה הטוב. הכלל הבלתי כתוב בעולם התיירות קובע: בין שתי נקודות בעולם, תמיד תיאלץ לעבור דרך שעה שאף אדם שפוי לא ער בה. אנחנו משקיעים תשעים אחוז מזמן המסע כדי לעבור עשרה אחוז מהמרחק, וגם הרבה יותר כסף מהמתוכנן: זו הנסיעה השלישית שלי באירופה בחודש האחרון, ובכל המקרים המונית לשדה עלתה תמיד יותר מכרטיס הטיסה. אפשר לחשוב שהמוניות הבריטיות מונעות בדלק גרעיני.
בינתיים התור מתקדם עוד מטר וחצי, אני בועט במזוודה קדימה וחושב להציע למוסף "ממון" לעשות כתבה על יוקר המחייה בשדה התעופה. זאת אומרת, נניח שישנה מדינה בשם "סחיפהוליה" או "נתב"גלנד", ארץ שבה כוס קפה עולה 21 ש"ח ואינטרנט 40 ש"ח לחצי שעה. כדי לחיות שם, מתגלגלים המספרים בראש, יש צורך בכשבעים אלף שקל לחודש. "מחירים בשמיים", אני מעניק בעיני רוחי כותרת לכתבה, וחוטף "סורי" מנומס מאחורה, שכן בינתיים שני אנשים נוספים כבר הטביעו את החותמת הבריטית בדרכונם.
איך אני משוגע על חותמות בדרכון, מופיעה מחשבה חדשה בדרכה להרוג את הזמן. הרי ברור שילדינו לא יאמינו כשנספר להם שפעם אנשים נסעו בעולם בעזרת פנקס כחול, מוכתם בדיו ממרחקים, ויזות מהודקות אליו בסיכות מתכת. אבל אחרי שהשמידו לנו את המזוודות החומות הגדולות לטובת הטרולי המתגלגלים, דרכון הוא המוצר האחרון שאפשר לקרב אל הפנים, וריח של יעדים רחוקים יעלה באפך.
לפני שש שעות (או שמא היה זה יומיים? טיסות מקמטות את תפיסת הזמן) ישבתי בתדרוך עיתונאים עם הנשיא פרס. כל הכתבים הרציניים התעניינו בגזי חממה, אנרגיה סולארית ושלום, אבל לי הייתה שאלה אחת למר פרס, שאלה שמטרידה אותי כבר שנים. האם יש לך דרכון, אדוני הנשיא? אם כן, כל כמה זמן הוא מתמלא, כבודו? או שהנפיקו לך דרכון מיוחד עם 256 עמודים והתמונה שם בשחור-לבן מגיל שלושים, כמו של זקנים אחרים? האם אתה סופר חותמות של מדינות כמוני, אדוני הנשיא? והאם ראשי מדינות גם מתייבשים בתור? בסוף, כרגיל שאלתי על משהו מדיני משעמם, אבל יונה, העוזרת הנאמנה של פרס הסכימה אחרי תחנונים לקחת אותי הצידה ולהראות לי סוף סוף את הדרכון מספר אחת, בתנאי שלא אספר לאיש.
ובכן, אני גאה לחשוף כאן, תעודת המסע של נשיא המדינה נראית בדיוק כמו דרכון רגיל, רק קצת יותר שמן. התמונה מעודכנת למדי, ובפנים ויזות לכל מקום בעולם. הדרכון של פרס הונפק רק לפני שנה וחצי, אבל החותמות כבר מצטופפות בו באי נוחות. המשולש של ברלין עולה על האליפסה הניו-יורקית, שניהם משיקים לחותמת הסגולה של מרקש. ובעוד בערך חצי שנה, כשגם הדרכון הזה של פרס יתמלא, הוא ייאסף אל אבותיו בארונית מיוחדת בבית הנשיא. עד אז אני תקוע בתור בסטנסטד. לא רחוק מכאן המזוודה שלי ממשיכה לעשות רונדלים על המסוע, גומאת מרחקים בדרכה.
