אנדרגראונד

הבלוג המחתרתי מלונדון

יום שישי, 18 בדצמבר 2009

מבוכים ודרכונים

האם יש לך דרכון, אדוני הנשיא? אם כן, כבודו, כל כמה זמן הוא מתמלא? או שהנפיקו לך דרכון מיוחד עם 256 עמודים והתמונה שם היא בשחור-לבן מגיל שלושים, כמו של זקנים אחרים? והאם גם ראשי מדינות מתייבשים בתור בשדה התעופה?

אני עומד בתור לביקורת הדרכונים בנמל התעופה סטנסטד, משעין את המחשב על המזוודה וכותב. יש הרבה זמן לשפץ את הפוסט הזה, כיוון שהתור נראה כמו משחק מוצלח במיוחד בסנייק. החוק הבריטי קבע איסור פלילי על איוש יותר ממחצית הדלפקים בעמדות לשירות הציבור. טיסה של אלף קילומטרים מקופנהגן ללונדון ארכה שעה וחצי, מאה המטרים בדרך לביקורת הדרכונים דורשים בערך אותו הזמן. האדם שלפניי מחזיק ספר על מלחמת העולם הראשונה, ואני מתחיל להבין איך נראה קצב ההתקדמות בקרב החפירות המפורסם. האדם שמאחוריי לומד מתמטיקה מסיכומים, ואני מחשב: אם התור הזה היה נמשך עד לונדון הייתי מגיע לביג בן בדיוק לזיקוקים של השנה החדשה. 2011, הכוונה.

משהו דפוק במערך התעופה הבינלאומי: בין כל שני נמלי תעופה נתונים באירופה מפרידות שעתיים, שעתיים-וחצי גג. אבל בין דלת הבית לדלת המלון לפחות שבע שעות במקרה הטוב. הכלל הבלתי כתוב בעולם התיירות קובע: בין שתי נקודות בעולם, תמיד תיאלץ לעבור דרך שעה שאף אדם שפוי לא ער בה. אנחנו משקיעים תשעים אחוז מזמן המסע כדי לעבור עשרה אחוז מהמרחק, וגם הרבה יותר כסף מהמתוכנן: זו הנסיעה השלישית שלי באירופה בחודש האחרון, ובכל המקרים המונית לשדה עלתה תמיד יותר מכרטיס הטיסה. אפשר לחשוב שהמוניות הבריטיות מונעות בדלק גרעיני.

בינתיים התור מתקדם עוד מטר וחצי, אני בועט במזוודה קדימה וחושב להציע למוסף "ממון" לעשות כתבה על יוקר המחייה בשדה התעופה. זאת אומרת, נניח שישנה מדינה בשם "סחיפהוליה" או "נתב"גלנד", ארץ שבה כוס קפה עולה 21 ש"ח ואינטרנט 40 ש"ח לחצי שעה. כדי לחיות שם, מתגלגלים המספרים בראש, יש צורך בכשבעים אלף שקל לחודש. "מחירים בשמיים", אני מעניק בעיני רוחי כותרת לכתבה, וחוטף "סורי" מנומס מאחורה, שכן בינתיים שני אנשים נוספים כבר הטביעו את החותמת הבריטית בדרכונם.

איך אני משוגע על חותמות בדרכון, מופיעה מחשבה חדשה בדרכה להרוג את הזמן. הרי ברור שילדינו לא יאמינו כשנספר להם שפעם אנשים נסעו בעולם בעזרת פנקס כחול, מוכתם בדיו ממרחקים, ויזות מהודקות אליו בסיכות מתכת. אבל אחרי שהשמידו לנו את המזוודות החומות הגדולות לטובת הטרולי המתגלגלים, דרכון הוא המוצר האחרון שאפשר לקרב אל הפנים, וריח של יעדים רחוקים יעלה באפך.

לפני שש שעות (או שמא היה זה יומיים? טיסות מקמטות את תפיסת הזמן) ישבתי בתדרוך עיתונאים עם הנשיא פרס. כל הכתבים הרציניים התעניינו בגזי חממה, אנרגיה סולארית ושלום, אבל לי הייתה שאלה אחת למר פרס, שאלה שמטרידה אותי כבר שנים. האם יש לך דרכון, אדוני הנשיא? אם כן, כל כמה זמן הוא מתמלא, כבודו? או שהנפיקו לך דרכון מיוחד עם 256 עמודים והתמונה שם בשחור-לבן מגיל שלושים, כמו של זקנים אחרים? האם אתה סופר חותמות של מדינות כמוני, אדוני הנשיא? והאם ראשי מדינות גם מתייבשים בתור? בסוף, כרגיל שאלתי על משהו מדיני משעמם, אבל יונה, העוזרת הנאמנה של פרס הסכימה אחרי תחנונים לקחת אותי הצידה ולהראות לי סוף סוף את הדרכון מספר אחת, בתנאי שלא אספר לאיש.

ובכן, אני גאה לחשוף כאן, תעודת המסע של נשיא המדינה נראית בדיוק כמו דרכון רגיל, רק קצת יותר שמן. התמונה מעודכנת למדי, ובפנים ויזות לכל מקום בעולם. הדרכון של פרס הונפק רק לפני שנה וחצי, אבל החותמות כבר מצטופפות בו באי נוחות. המשולש של ברלין עולה על האליפסה הניו-יורקית, שניהם משיקים לחותמת הסגולה של מרקש. ובעוד בערך חצי שנה, כשגם הדרכון הזה של פרס יתמלא, הוא ייאסף אל אבותיו בארונית מיוחדת בבית הנשיא. עד אז אני תקוע בתור בסטנסטד. לא רחוק מכאן המזוודה שלי ממשיכה לעשות רונדלים על המסוע, גומאת מרחקים בדרכה.

יום רביעי, 9 בדצמבר 2009

מדבר שני השפות

אנחנו מדדים מאחור באיטיות, מהגרים מפוחדים על אדמה לא מוכרת, נוהגים בכבדות עגלות עמוסות בהגייה משונה, תיקים של שגיאות על גבנו. שפה היא לא רק כמות סופית של מילים שצריך לדעת, אחרת מעיין חודדה לא הייתה מרגישה כל כך טוב בישראל. שפה היא בית, ואם להאמין לנעם חומסקי, בגיל הזה כבר לא נקבל משכנתא


ביציאה מנתב"ג, במגנומטר שלפני ביקורת הדרכונים, בסלסילת הפלסטיק שבה מניחים את הדרכון והכסף הקטן אתה מניח בטעות גם את המילים. לוקח זמן עד שאתה מרגיש ששכחת לאסוף אותן. בדרך כלל זה קורה בשיחה הראשונה, על אדמה זרה, שאינה מתנהלת עם אנשי שירות. אז אתה גם מבין שקרתה טעות נוראה. מישהו לקח לך את הסלסילה עם השפה והשאיר לך במקומה את זו שלו, עם המבטא.

כולנו חכמים, כולנו נבונים ושנונים ומהירים כברק, אבל בשפת האם שלנו. בשפה אחרת, גם אם למדנו אותה מכיתה ד' וממאות שעות בטלוויזיה, אנחנו מדדים מאחור באיטיות, מהגרים מפוחדים על אדמה לא מוכרת, נוהגים בכבדות עגלות עמוסות בהגייה משונה, תיקים של שגיאות על גבנו. שפה היא לא רק כמות סופית של מילים שצריך לדעת, אחרת מעיין חודדה לא הייתה מרגישה כל כך טוב בישראל. שפה היא בית, ואם להאמין לנעם חומסקי, בגיל הזה כבר לא נקבל משכנתא.

הכוונה כאן אינה לטעויות מביכות (מי היה זה שנכנס פעם למונית בניו יורק, עיין בדף וביקש שיקחו אותו ל"הוטל ואוצ'ר"?); אלא, למשל, להכרה המכאיבה שבאנגלית כבר לא תספק פאנץ' ליינים של שורה אחת. כמעט אף בדיחה לא צולחת את המחסום המשולש: פוליטיקלי קורקט, הקשר אוניברסאלי ואוצר מילים. אבל למי יש זמן לדבר כשאתה כל הזמן פוער עיניים, מנסה להאט מעט את גדודי המילים שדוהרים מול עיניך במהירות מסחררת בעוד אתה מדדה על גבי מילונית. שפה זרה היא יכולת ביטוי, וקשה להספיק כשאתה במרדף מתמיד אחרי זנבה של התובנה הקודמת. יש לך המון דברים חכמים לומר, אבל באנגלית שלך הם נשמעים פחות טוב. יסלח לי האל על ההשוואה, אבל התחושה מזכירה קורבן שבץ קל. יש פער איכותי ניכר בין מה שאתה רוצה להגיד לבין מה שאתה יכול.

שפה זרה היא הקשרים. המרצה שואל אם למישהו יש דוגמא רלבנטית לאיזו תופעה שאת שמה לא הצלחת להבין. הדוקטור הגיע ממנצ'סטר. קר שם, בצפון, לכן ההברות מצטופפות כדי להתחמם, עולות אחת על השנייה. עוד בטרם קלטת מה זה, הסטודנט המבריק עם המבטא הלונדוני יורה במהירות: אייץ'.די.אמ. כל הכיתה מהנהנת בהסכמה. מובן מאליו. זה שלידו מוסיף ביובש שזה לא כולל כמובן גם את שנות השמונים. גיחוך נשמע משמאל. "טוב, הם תמיד הזכירו קצת את פול סקופלי", חותם המרצה. עכשיו כולם צוחקים בקול, חוץ ממך ומהקזחי.

שפה זרה גם מגלה לך שהפרעות למידה הן תכונה נרכשת. בעברית אפשר לצלוח מאות עמודים סבוכים על דיני חוזים באמצע בית קפה בשוק. באנגלית, כל זבוב על הקיר מפריע לריכוז, כל דף שנהפך בשולחן מולך פורם את חוט המחשבה. ההרהורים מפליגים בעברית קלילה אל מקומות אחרים, בעוד העוגן שלך נעוץ בשנים-עשר עמודים על סטרקטורוליזם. באוניברסיטה מלמדים לרפרף על פני הטקסט, אבל איך אפשר? בעברית, אתה מעביר מבט סוקר על עמוד והמילה הרלבנטית כבר תדאג לצעוק לך מלמטה: "אני חשובה, אני חשובה". באנגלית, ממעוף הציפור כל המילים נראות כמו משהואיישן או איזשהואיזם.

בכלל, שפה זרה משנה הרגלים. בארץ, עיתוני יום שישי הם סוג של הרפיה למוח. ארבעה קילוגרם של דפדוף עצל שמותיר דיו על הידיים. כאן, אפילו חינמוני התחתית הם משימה כבדה. כל ידיעה, קטנה כגדולה, מתייצבת מולך, ידיה מונחות בתוכחה על מותניה, ושואלת: אתה באמת חושב שתפלרטט איתי ככה? תשתמש ותזרוק? חביבי, איתי זה קשר ארוך טווח, עשר דקות לפחות. אז תחשוב פעמיים לפני שתקרא אותי. בישראל קראת את הרפורטז'ות של "ארץ אחרת", פה אתה קונה "טיים-אאוט" בשביל התמונות.

ואז, במסעדה, מישהו ישראלי שואל מה זה Lentil. "עדשים", אתה יורה בלי למצמץ. בקורות החיים תרשום בכל זאת "אנגלית ברמת שפת אם".

יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

ורד לבן, ברבור שחור


"שכפלו והפיצו", התחנן האנס שול בראש כל כרוז, בטרם שלח אותם בדואר לכל רחבי גרמניה. הבריטים נענו לבקשה, ומיליוני עותקים הושלכו מהאוויר על ערי הרייך. לשווא. הגרמנים השתכנעו יותר מהפצצות





1.

"תיק פלילי שלוש שבע שלוש על שמונה שש" רעם הקול הסמכותי מטלוויזית התדיראן שחור-לבן, ושני ילדים בני שבע ותשע השלימו מהספה, בקול רם: "מדינת ישראל נגד ג'ון איוון דמיאניוק".

השנה הייתה אלף תשע מאות שמונים ושמונה, וזו הייתה הדרמה המשפטית הראשונה שהרשו לי לראות בטלוויזיה. המשפט השני של פושע נאצי בישראל היה אירוע כה חריג, עד שהערוץ הראשון קטע למענו פעמיים בשבוע את שידור השקופית "נשוב אליכם בצהריים". שנה אחר כך, ביום שגזרו את דינו של דמיאניוק למוות, עמדנו מחוץ לאולם בבנייני האומה, על קצות האצבעות, כדי לראות את הנאצי הראשון בחיינו. "הנה דמיאניוק", צעקנו כל פעם שאיש קרח יצא מהאולם. אחד מהם היה לדעתי תום שגב.

עשרים שנה אחר כך, במינכן, דמיאניוק התנהג כאילו אנחנו לא מכירים. למען האמת, גם אני לא הייתי מזהה בזקן הרופס על האלונקה את אותו גבר שחצן וחזק מטלוויזית התדיראן. אבל הפוסט הזה הוא לא על ג'ון איוון דמיאניוק.

2.

נסיעות עבודה הן הדרך הגרועה ביותר לראות עולם. אבל במינכן, המוכרת בבירה ובנאצים שייצרה במהלך השנים, עניינו אותי ממילא רק שני אתרים. הראשון שבהם הוא הבירגרברויקרלר, הלא הוא מרתף הבירה של היטלר. זה האולם החמוץ מאלכוהול שממנו שלח מאות נאצים שתויים לפוטש הכושל של 1923; זו הייתה, בדיוק 16 שנה אחר כך, זירת ההתנקשות הכושלת אך המופלאה שביצע הנגר גיאורג אלזר. אלמלא הקדים היטלר לעזוב באותו הלילה, מלחמת העולם השנייה הייתה נגמרת אחרי חודשיים. לו יכלו הקירות לדבר במקום האפל ההוא, הם בטח היו צועקים "הייל היטלר".

ולכן נכנסתי מהרחוב המושלג, עם מעיל עור וכובע אל לשכת התיירות, שואל את הפקיד השמן והידידותי בכניסה אם הוא יודע איך מגיעים למרתף של היטלר. המהירות שבה נמחק חיוכו הבהירה שהוא חושב שמולו עומד ניאו נאצי. "בוודאי תשמח לדעת", הוא ביטא את המילים לאט ובקול, "שהמרתף נהרס לחלוטין במלחמת העולם השנייה, ומעליו נסלל מגרש החנייה של מלון הילטון". אבל הפוסט הזה הוא גם לא על אדולף היטלר. אז שאלתי אותו איך מגיעים לסופי שול.

3.

ירון לונדון אמר לא מזמן שהאנס וסופי שול היו האנשים היפים ביותר במאה העשרים. אני נשען על המעקה שממנו לפני 66 שנים, השליכו האחים הצעירים את הכרוז האחרון של מחתרת "הוורד הלבן" אל רצפת אולם הכניסה של אוניברסיטת מינכן, לפני שהשרת הבחין בהם והזעיק משטרה. אחרי שעה כבר היו במטה הגסטאפו. אחרי ארבעה ימים לא היו בחיים. ששת עמודי הסטנסיל המשוכפלים שכתב בזמן אמת אדם בן 25, כמעט משולל אינפורמציה, הם התיאור ההיסטורי המדויק ביותר של עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. "שכפלו והפיצו", התחנן האנס שול בראש כל כרוז, בטרם שלח אותם בדואר לכל רחבי גרמניה. הבריטים נענו לבקשה, ומיליוני עותקים הושלכו מהאוויר על ערי הרייך. לשווא. הגרמנים השתכנעו יותר מהפצצות.

4.

הרגליים מסבירות על האנס וסופי שול יותר טוב מספרי ההיסטוריה. שתי דקות של הליכה מתונה מפרידות בין האוניברסיטה לכיכר אודיאון, מוקד הכינוסים של המפלגה הנאצית. כשהאנס וסופי שול יצאו מהאוניברסיטה שמאלה בדרך הביתה הם עברו בקנינגזפלאץ, השדרה שבה צעדו מיליוני חיילים במגפיים שחורות, מצדיעים להיטלר במועל יד. לעבור שם מדי בוקר עם מזוודה מלאה בכרוזים היה גילוי אומץ שקשה לתפוס, לשמור על חירות נפשית כזו בלב הדיקטטורה האפלה הזו זו הוכחה באינדוקציה שכל בני האדם טובים. עכשיו האוניברסיטה שהסגירה אותם לנאצים מטביעה את הכרוזים שלהם באבן על רצפת האולם. עוד לא ראיתי מימיי אנדרטה אפקטיבית מזו לקרבנות הנאצים. האחראי על המוזיאון מוכר לי עותק של הכרוזים באירו אחד. "אם לא יתעוררו הגרמנים עכשיו, חרפת עולם תרבוץ עלינו", כתוב בתחתית הכרוז החמישי.

5.

האנס שול טעה. הגרמנים שרצחו אותו בגיליוטינה לא הוקאו מקהל העמים, הם אפילו השתמשו בו בתור אליבי. השלטים "שול" למינכן הם יותר ממה שרבין לתל אביב. המוכר מתווכח איתי בקול שקט, טוען שרבים הזדהו עם הצעירים. אני מנסה להסביר לו את המושג המדעי "הברבור השחור". כל תופעה מדעית לא תוכר ככזו, אלא אם יש מקרה קיצוני, הפוך לחלוטין בתכונותיו מזו שלה. הברבור השחור משחור הוא ההוכחה הניצחת שכל הברבורים לבנים. הברבור השחור של הגרמנים היה ורד לבן.

למתעניינים:

הסרט המרגש ביותר על הוורד הלבן נקרא "הימים האחרונים של סופי שול", והוא משודר מדי פעם בערוצי הסרטים של יס.

דני אורבך, הסטוריון ישראלי בן 25, כתב ספר מצוין בשם "ואלקירי" על תנועת ההתנגדות הגרמנית, עם פרק נרחב על האחים שול.


יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

4 סיפורים מהתחתית

ארבעה יוצאים מהכלל שמעידים על הכלל

  1. אז אתה יושב בתחתית מול חבר שוייצרי ללימודים, והוא מספר לך, כבדרך אגב, על שירות המילואים השנתי שלו. שלושה שבועות, בלי פטורים ובלי חוכמות, בצבא המקומי, כולל שישים על שש, נעליים גבוהות, מסעות מ"פ וכמובן אולר שוייצרי. בעדינות, אתה מנסה לברר אם לאור השקט היחסי בגזרת אוסטריה וכוונות השלום של נסיכות ליכטנשטיין אולי כדאי לבחון שוב את רמת הכוננות. במקום לענות, השוייצרי הלוחם מספר לך על שביזות יום ב' שלו, על הנחמה הקטנה שלא נשארים ראשון בבסיס, על זה שבכל זאת נחמד לפגוש את כל החברים הישנים מהקרבי באוויר הפתוח. הוא לא מספר על האבק, וגם מזגנים לא חסרים, אבל זה מזכיר לך בדיוק את המילואים בבית. "ואיפה אתה משרת בReserves" שלך? הוא תוהה בנימוס, ואז אתה נזכר שהמילואים שלך, באיזור הכי נפיץ בעולם, זה להגיש תכניות ברדיו על אזרחי.
  1. אז אתה נוסע ברכבת התחתית, ולוקח בערך תחנה וחצי עד שפתאום אתה מבין את המחזה המדהים שמתרחש מול עיניך: בריטי שחור (שחור מוקה, אם לצטט מפיני גרשון), יושב על הספסל בקו פיקדילי, בין הולבורן לגרין פארק, ועל ברכיו דף י"א במסכת בבא בתרא, מהדורת שטיינזלץ מנוקדת. אתה משפשף שוב את העיניים, עוצם ופותח, והוא עדיין שם, שקוע במחלוקת רבא ואביי על בניית גדר. הוא לא חובש כיפה, לא נראה כמו גר, לא נעים להגיד, הוא אפילו נראה מוזנח מכדי להיות סטודנט ללימודי יהדות. אתה מתלבט אם לשאול, אבל הוא כבר ירד מהתחנה, מותיר אותך בפעם הראשונה בלונדון פעור פה ממש. ואז, אחרי עוד שתי תחנות, מסתברת העובדה היותר מדהימה. עזבת את הישיבה התיכונית לפני 12 שנה, ראית עכשיו אפרו-בריטי עם גמרא, ובכל זאת המחשבה הראשונה שעברה לך בראש, הייתה: " הוא לא מסוגל בלי הפירוש של שטיינזלץ, הלוזר".
  1. אז אתה עולה במדרגות של התחתית, מישהי יורדת מולך, ובפעם המיליון אתה נתקע בה. למה זה קורה פה לעזאזל? אתה שואל את עצמך אחרי ששניכם החלפתם "איי אם סורי" נזעמים. ואז מכה בך הארת הגילוי, הארה שמאושרת כעבור שלושה ימים של מחקר שדה ברחוב טורנינגטון. כשאדם הולך ברחוב ומישהו בא מולו, הוא תמיד יבצע פנייה כמו שפונים בכביש. בארץ אתה פונה ימינה שלך, זה שמולך פונה ימינה שלו, ושלום על ישראל. בבריטניה אתה פונה ימינה שלך, היא פונה לשמאל שלה, אתם מתנגשים. איי אם סו סורי.
  1. אז אחרי שחרשת את הרכבת התחתית לאורך ולרוחב, אתה מגלה פתאום עוד קו סמוי מן העין, קו בוטיק למיטיבי נסוע בן 2 תחנות בלבד, "ווטרלו אנד סיטי" שמו. נרגש כולך אתה מספר על זה לחברים מהלימודים. הם לא סגורים בדיוק למה אתה מתכוון, אז כדי לתאר להם אתה מנסה לומר שזה הקו בצבע תכלת. אבל בדיוק פרחה מזכרונך המילה באנגלית לתכלת. "נו, זה הקו בצבע של השמיים, איך אומרים את זה", אתה מתאר להם. ואז פניו של אחד מהם מוארות בזיק של הבנה: "oh, you mean the gray line"?.

יום שישי, 20 בנובמבר 2009

דרינק עם תאצ'ר

אתה מתלבט בין 35 סוגי בירה, ובסוף, כבן נאמן למשפחה קונסברטיבית, מצביע בעד ה"תאצ'ר". חמצמצה וברוטאלית כמו ראש הממשלה, אתה חושב לעצמך בדרך הביתה, מתנדנד




אם על הקירות תלויים טפטים כמו בבית שימוש, אם הרבה גברים עומדים זה ליד זה בצפיפות כמו בבית שימוש, אם באוויר נישאת צחנה קלה שמזכירה בית שימוש – ברכותיי, הגעתם לפאב אנגלי. יש אלפים כאלה בבריטניה, ובלתי אפשרי להבחין ביניהם גם במצב של פיכחון מוחלט.

בארץ, שמות הפאבים הם מופת של תחכום לועזי. כאן, שמות הפאבים נראו כאילו נבחרו על ידי ועדה ממלכתית שהקפידה על הנוסחה הבאה לקביעתם. אגב, כל הדוגמאות לקוחות מרדיוס חצי קילומטר מביתי, יש עוד מיליונים:

  1. ככלל, שמו של פאב יורכב משם עצם (חיה/סלבריטי מאה 17/בן משפחת מלוכה)+איבר גוף. דוגמאות: "שייקספיר'ס הד", "מורטימרס ארמס", "פיליפ'ס לג".
  2. שני שמות עצם יוכלו להופיע בשמו של פאב בתנאי שאינם קשורים זה לזה. דוגמאות: "הורס אנד גרום" (הסוס והסייס), "לאמב אנד פלאג", ("הכבש והדגל"?!)
  3. שם עצם ילווה בתואר הפועל, בתנאי שלא יתארו מצב כלשהו היכול להתקיים במציאות: "דה בלו ליון", "דה פליינג הורס" וכו'.
  4. תיאורים מהווי הכפר האנגלי במאות ה-17-18: "דה קאו אין דה גרין", "אסקס סובארבס", והחביב עליי: "דה הוג אין דה פאונד" (החזיר בחצר).

ובכל זאת, זו חווייה. בארץ תלויים על קירות של סטקיות תמונות של כדורגלני עבר סועדים, בפאב ליד ביתי בבלומסברי יש רישומים של גברים נמוכים עם מגבעות ופיאות לחיים, כי הלקוחות הראשונים הקדימו את המצאת הצילום.

בארץ יש שליש ויש חצי ויש בוטנים בצד או מאנצ'יז. פה יש פיינט (518 מיליליטר, ארורים יהיו המודדים הבריטיים), שני פיינט ואין בוטנים.

בארץ מציעים בירה א' או בירה ב' ואפילו ג' לפעמים. אי לכך בביקור הראשון בפאב, כשמבט קצר מגלה שאין גולדסטאר, אתה מחליט להשתלב בסביבה ומבקש מהברמן שייתן לך בירה כטוב בעיניו, לא משנה איזו. הברמן, בתגובה, שואל אותך בתיעוב נימוסי "איף יו וולד מייט לייק טו בי בי מור ספסיפיק", שזה בתרגום לעברית הרהורים נוגים על ההיגיון בלהתיר לילידים את הכניסה אל הממלכה המאוחדת בלי קורס הכנה. ואז אתה מבין שפה יש מילים אנגליות לבירה כמו שיש בפינית לשלג. האדם שלידך מסביר בנימוס שיש אייל, יש סטאוט, לאגר ודארק-לאגר. אייל זה בעצם שיכר ובלי קצף, את הסטאוט מגישים קר כקרח, הדארק לאגר שחורה לחלוטין והלאגר סתם עכורה, ויש כמובן גם סיידר. הריח החמוץ באוויר והסטודנט המקיא לו בזוית עינך גורמים לך להחליט ללכת על הסיידר הקליל. כעבור שני פיינטים אתה מוצא את קירות הפאב מסתובבים, פשוט שכחו לספר לך שהסיידר הבריטי מכיל פי שניים אלכוהול מגינס.

בביקור הבא שלך בפאב, קצת פחות שוקיסט מול 35 סוגי בירה, אתה מחליט ללכת על שיטת הסלקציה ששיכללת בארץ, הלא היא "מבחן הקריטריון הלא רלבנטי". אתה כבר עשר שנים עם בנק הפועלים כי הלוגו שלו היה יותר מוצלח, קנית יונדאי גטס כי אהבת את צבע התכלת, בחרת בעיתונות כי ביפר נראה לך מכשיר מדליק ובבחורות מסוימות מסיבות הזויות עוד יותר, אין שום סיבה שזה לא יעבוד כאן. וכך, אתה מתלבט מעט בין "1664" (בכל זאת, שנתיים לפני אירועי שבתאי צבי) ל"אוקטובר לונגינג" (נשמה רומנטית כזו בוודאי תדע לעשות בירה). בסוף, כבן נאמן למשפחה קונסברטיבית, אתה מצביע בעד ה"תאצ'ר". חמצמצה וברוטאלית כמו ראש הממשלה, אתה חושב לעצמך בדרך הביתה.

בחודש לאחר מכן אתה כבר מכיר את כל השמות, יודע לנחור בבוז מול ברז ה"קארלינג", הגרסה המקומית למכבי, אפילו מחליט לשתות אייל כשאתה קצת רעב, שכן האירים הארורים הצליחו לייצר משקה ממש משביע עם טעם של חיטה. ואז, כטוב ליבך ב"לונדון פרייד", כשלונדון כולה שוכבת לרגליך מרקו פולו שכמוך, אתה מחליט ללכת על עוד סיבוב לפני שתקרע את העיר. ואז אתה מגלה שכל השולחנות לצידך כבר מורמים, ועל הדלת מבפנים שלט "פתוח", שזה אומר שמבחוץ כתוב "סגור". אתה מסתכל בשעון, רואה שהשעה רק עשר וחצי, שולח עוד מבט ליתר ביטחון, בגלל האלכוהול, ומגלה שבינתיים סגרו עליך את הדלת. ככה זה, לונדון מתחילה לשתות בשתיים בצהריים והולכת לישון מוקדם. שיהיה כוח לקום לעוד בוקר של שתייה.


נ.ב.

אפרופו אלכוהול: בעיתוי מושלם, התפרסמה השבוע ב"עובדה" כתבה של בן שני בכיכובו של יורם כהן מהפוסט הקודם. בן שני הוא אחד מבמאי הדוקומנטריה הטובים בארץ, אבל הפעם התפלק לו. הוא בעיקר סוקר בהרחבה בעיקר את עמדותיו הפוליטיות, חזונו והגיגיו של בן שני, שלפיהם כל בקבוק מרלו הוא בעצם איתמר בן גביר בתחפושת. ובכל זאת, הויזואליה נחמדה של היקב והכרם של יורם שווה את זה.

http://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2010-dcc4c8a272df4210/Article-4db3863563df421006.htm&sCh=07437f8dd8836110&pId=786102762

יום שבת, 7 בנובמבר 2009

בערב הלכתי ליורם

"היום, עת נערי ונערות הכפר שלי מסתודדים להם באסם וגורן, אין אני רואה בהם אלא את דבר האלוהים הגדול והחכם שלי. איזה יופי, ממלמל אז ארול, איזה יופי אני שב ואומר אחריו"



אזהרה: פוסט זה אינו עוסק בלונדון. עם האנגלופילים הסליחה.

חבילה קטנה ולא מזוהה נחתה השבוע בתיבת הדואר שלי, שהאנגלים מכנים בשם הציורי "שובך יונה". כמה מקוראי הבלוג, כמו גם כמה משוטרי ירושלים ולונדון, כבר מכירים את חוסר החיבה שלי לדברי דואר נטולי שם השולח. ובכל זאת פתחתי את החבילה, הצצתי ונפגעתי.

את הספר שהיה בה, "בערב הלכתי למאיה", כתב יורם כהן. שכן רחוק מעפרה ואח קרוב. אם יש דבר אחד שאני מתגעגע אליו בארץ זה הערבים עם שחמט, ביליארד, סטייק וכוס מרלו מתחת לגפן של יורם בעפרה. פעם היה צלם עיתונות וחתונות. כשנמאס לו, לימד את עצמו לעשות יין, ופתח את יקב "תניא" למרגלות הבית. פעם שאלתי אותו מה השיטה המקצועית שלו לייצור יין. הוא השיב שזה A.B.A, או בעברית: "אללה באב אללה". לפני שנתיים הלך להשתלמות מקצועית על פגמים מיין. ביציאה, התקשר אליי וסיפר שעכשיו מסתבר שהיין שלו מכיל את כל הפגמים האפשריים, והוא די בסדר עם זה. לדניאל רוגוב, כנראה, זה לא ממש אכפת, והוא ממליץ בחום על המרלו והקברנה סוביניון שלו שנה אחרי שנה.

"תניא", אגב, הוא שמה של אחת משבעת ילדיו של יורם. סדרות היין קרויות על שם שאר הילדים, למשל הלל או אנוש. תמיד תהיתי מה יקרה כשייגמרו השמות. בחורף שעבר נגמרו. שבועיים אחר-כך נולד הילד השמיני, עברי. מת כבר לטעום את ה"עברי" בציר 2009, שבטח תוסס עכשיו בחביות בוואדי מתחת לבית, 3,000 קילומטר מכאן, הכי רחוק בעולם.

"בערב הלכתי למאיה" מוכיח שיורם כותב ספרים כמו שהוא עושה יין. לא ככה מלמדים לכתוב ספרים בסדנאות הכתיבה, אבל ככה צריך לכתוב. יורם נופל לכל מוקש של כל כותב מתחיל, אבל איזה פיצוצים נפלאים. הגיבור הוא בעל רקע דתי, שמסכם עכשיו את חייו, מתבונן על האהבות שידע. לידו הולך כל השנים ארול, דמות דמיונית שמסמלת את האמונה באלוהים. בהתחלה, בישיבה הגבוהה שבה הגיבור, ארול היה מצפון אורתודוקסי לגמרי, לא מתלווה ליורם בחטאים הקטנים שלו, מעקם פרצוף מול רומנים עם נערות, עוזב אותו לנפשו ברגעים של מבוכה: "נותרו רק מאיה, אני והחטא, ואלוהים אחר התמנה לשופט". אבל אפילו אמונות משתנות עם השנים. ארול ויורם של השנים האחרונות כבר לא נפרדים. ארול נשאר גם כשיורם המבוגר תופס עמדה שזקני מרכז הרב לא ממש יאהבו:

"לימים נדרשתי לכאב הזה, למתח המטורף בין המשיכה הגופנית למשיכה לעניינים שברוח. אך היום, ממרומי גילי, נראה שהמשיכה הגופנית היא היא עניינו של הרוח. היום, עת נערי ונערות הכפר שלי מסתודדים להם באסם וגורן, אין אני רואה בהם אלא את דבר האלוהים הגדול והחכם שלי. איזה יופי, ממלמל אז ארול, איזה יופי אני שב ואומר אחריו". איזה יופי.

לי אישית, ויסלחו שני הצדדים על ההשוואה, ארול של יורם מזכיר את החבר הדימיוני שמלווה את המתמטיקאי הסכיזופרן ג'ון נאש בסרט "נפלאות התבונה". אבל אני חושב, ושוב סליחה, שלזה בדיוק התכוון המשורר: יש תפיסה נוצרית, שהאדם צריך להיות סכיזופרן בחפשו את אלוהיו. שיש את היצור הגשמי החוטא והרע מנעוריו שנהנה מהחיים ושותה יין ואת האדם הטוב, הרוחני ועובד האלוהים והם ייפגשו רק לפרקים. לפרקים, למרבה הצער, יש גם כמה יהודים דתיים שחושבים בטעות שככה זה עובד. זה מה שקורה עם ארול בהתחלה. אבל בסוף, הם מתאחדים. כי הטבע והיופי והאדם והדת – בכולם יש מהאל, וכולם נושמים את האוויר ושותים את היין ומריחים את האדמה הרטובה אחרי הגשם ביחד.

"ניגשתי למלאכה. עברתי בתוך השורות, ועם מזמרה גדולה כרתי את צמרת הגפן עד הברך התחתונה. לא מלאכה קלה היא זו. המוהל שעולה מן הגזע יבקש להזין את הצמרת שאיננה. המוהל העולה ישטוף בדמעות של ממש את הגזע הכרות ואת סביבותיו. דמעותיי שלי מתערבבות עם מוהל הגפן. אך אני יודע, עם בוא האביב העיניים החדשות שהנחתי על הגדם הכרות יפרצו ויהיו לעץ בריא וחזק".

יום שני, 2 בנובמבר 2009

ביי גיא

הנוסעת שלידי קיבלה בזמן אמת התראות חמות על ידויי ביצים בראסל סקוור והעדיפה להמשיך עוד תחנה אחת לשטח הסטרילי בהולבורן. אפילו ב"מיינד דה גאפ" נשמע לפתע צליל איום. שמור נפשך מהרווח, איש צעיר. הוא שורץ עכברים ופייגינים



השלדים הדקורטיביים של ליל כל הקדושים כבר פונו מחלונות הראווה, אתמול, ברכבת התחתית, לונדון החביבה והרגועה נראתה סוף סוף כמו שהבטיחו פעם הספרים של דיקנס: אפלה, מבהילה ומסתורית. טיפוסים צרי פנים ושדופים במגבעות שחורות חרשו רעות על הספסל; יצורים לבנים מבחילים ומדממים התקהלו סביב המכשיר לטעינת האויסטר. ג'קים מרטשים ירדו חרש בדרגנועים. הנוסעת שלידי קיבלה בזמן אמת התראות חמות על ידויי ביצים בראסל סקוור והעדיפה להמשיך עוד תחנה אחת לשטח הסטרילי בהולבורן. אפילו ב"מיינד דה גאפ" נשמע לפתע צליל איום. שמור נפשך מהרווח, איש צעיר. הוא שורץ עכברים ופייגינים.

זו כבר היסטוריה, ברוך השם. מי שהשכים הבוקר קום יכול היה לראות בחנויות את תפוחי הפלסטיק האדומים של חג המולד. שביתת הענק של הדואר המלכותי גרמה לכולם להתחיל את מסע הרכש כבר עכשיו, פן המשלוחים ייתקעו.

אבל עוד לפני כן, נשמעת בכל פינה המנטרה המסתורית: "Remember, remember, the 5th of November"

למי שנובמבר בשבילו זה או 4 או כ"ט, זה הזמן לספר שהשבוע חוגגים הבריטים את חג גיא פוקס. האיש עם השם של דוגמן ישראלי עטור זיפים היה דווקא מהפכן קתולי, שהשבוע, לפני 404 שנה, ניסה לפוצץ את בניין הפרלמנט על יושביו באמצעות טונות של אבק שריפה. הוא החדיר את חומרי החבלה אל המרתף של ארמון ווסטימנסטר, אבל המזימה התגלתה ברגע האחרון. פוקס האומלל קיבל עונש מוות שקשה לי להעלות על הכתב (אבל ויקיפדיה תשמח להרחיב: http://en.wikipedia.org/wiki/Hanged,_drawn_and_quartered). האנגלים מצידם זכו בחג ובחמשיר לא רע:

Remember, remember the fifth of November,

The gunpowder treason and plot,

I know of no reason

Why the gunpowder treason

Should ever be forgot.

וכך, בחמישי בכל נובמבר, האנגלים יורים זיקוקים אל שמי הממלכה המעוננים לציין את היום שבו ניסו לפוצץ את הפרלמנט האהוב שלהם ולא הצליחו. זה אמנם חג הזוי מעט, אבל לפחות יש לו סיבה; הבריטים, אולי האומה משוללת החגים ביותר, היו כה נואשים עד שנאלצו לפזר לרוחב לוח השנה 8 ימי חופשה, נטולי עילה דתית או לאומית, ששמם מעיד עליהם יותר מכל: "Bank Holidays".

במותו, גיא פוקס סידר להם את התשיעי. שלדו המבותר ל-4 (טוב, לא התאפקתי) בוודאי התהפך בקברו כאשר באיחור של 340 שנה נחרב בניין הפרלמנט בווסטמינסטר מפצצה גרמנית במהלך הבליץ. השנה, בעיתוי נפלא, עשוי לבוא על הפרלמנט חורבן מסוג אחר. דווקא בחג גיא פוקס יפורסם הדו"ח שמדיר שינה מעיניהם של חברי הפרלמנט, שישים סוף לחגיגת ההוצאות המופקרת שלהם. בין היתר, כבר הודלף, כל נבחר ציבור שמתגורר בטווח 60 דקות נסיעה ברכבת מתחנת ויקטוריה לא יהיה זכאי לבית בלונדון (אבל בלילה אין רכבות, התלונן לשווא הטיימס במאמר המערכת שלשום; הקוראים נחרו בבוז). ואולי העיתוי לא מקרי: רמת האמון של הבריטים בנבחריהם נמצאת בשפל כזה, שהבריטים של היום היו חוגגים את חמישה בנובמבר באותה מידה גם אם גיא פוקס היה מצליח במשימתו להפוך את הפרלמנט לתל חורבות.

בתמונה: מזכרת מהחג הקודם.

יום שני, 26 באוקטובר 2009

גז חרדל

זה לא ריחני וחריף כמו סחוג, לא חמצמץ וחריף כמו פלפל, לא רענן וחריף כמו ווסאבי. במונחים אריסטוטליים, מדובר במהות טהורה של חריפות, מבעירת אוזניים וחיך, מוגשת במרקם רירי צהבהב


יש הרבה דרכים לתאר את המטבח האנגלי, הטובה שבהן היא באמצעות הבדיחה הפולנית הישנה: "האוכל מגעיל, ובנוסף גם המנה קטנה מדי".

האמת, אחרי 200 שנה של השמצות, קצת שונה. זה לא שהאוכל נורא במיוחד או מתוק במיוחד. הוא פשוט לא מיוחד. בשבוע הראשון כאן חשבתי לעצמי שבמקום להוציא את הסנדביץ' מהסופר ולזרוק את הקרטון אפשר היה לזרוק את הסנדביץ' ולאכול את הקרטון. שבוע שבועיים אחר כך מסתגלים לרעיון שאוכל הוא בסך הכל טעינת הגוף בקלוריות ותו לא, ואז מתחילה התהיה: למה כל כך מעט? מההמבורגרים במקדונלדס (ידע תיאורטי בלבד, אל חשש) ועד הסלטים במסעדות, המנות כה מיניאטוריות בהשוואה לשאר העולם, חוץ משני יוצאי דופן: מלפפוני הענק המבהילים וכוסות הקפה המימיות.

ובכל זאת, המטבח הבריטי מספק כמה מוצרים ייחודיים. כדור שלישי ליוצאי בריטניה הכרתי כמה מהם עוד מהבית, ובכל זאת אין כמו לפגוש אותם בסביבתם הטבעית:

1. צנצנות קולמנ'ס הן המותג התעשייתי העתיק ביותר בעולם, 195 שנה אבל מרגיש כמו 90 מקסימום. זה לא רק חרדל, זה מצב קיומי: היחס הבריטי לנתוני הצריכה של קולמנס מזכיר את היחס הישראלי לנתוני הגיוס. רק בחודש שעבר פרסם הטיימס בעמודו הראשון (!) ידיעה בעלת ניסוח-של-ימי-זיכרון, ולפיה סך המכירות של החרדל הבריטי צנח בעשור האחרון בשליש, וגרוע מכך: הדיז'ון הצרפתי כבר מאיים על המקום הראשון בין מותגי החרדל. למי שמעולם לא זכה לטעום כפית גדושה של קולמנ'ס, זה המקום לציין ש"חרדל" הוא כנראה הגדרה רחבה למדי. לא מדובר באותו ממרח חמצמץ, מלא גרגרים שאנחנו מכירים מהבית. קולמנס הוא שום דבר פרט לחריף. לא ריחני וחריף כמו סחוג, לא חמצמץ וחריף כמו פלפל, לא רענן וחריף כמו ווסאבי. במונחים אריסטוטליים, מדובר במהות טהורה של חריפות, מבעירת אוזניים וחיך, מוגשת במרקם רירי צהבהב. אגב, טעים הרבה יותר משזה נשמע.

2. למרות הרגלי החרדל המשונים שלהם, הבריטים לא סובלים מהיעדר חומץ. מי לא שמע על הצ'יפס בחומץ המפורסם של הבריטים? לכן, כאשר המוכר בבורו-מרקט שאל אותי ביום השני "ווד יו לייק סם וינגרט און יור צ'יפס" השבתי בהנהון נלהב. מייד אחר כך מצאתי את עצמי אוחז בידי פרוסות ספוגיות של תפוחי אדמה, לאחר שהותז עליהם נוזל שמריח כמו יין מקולקל, ומרגיש בפה בערך אותו הדבר.

3. כשהאמריקנים רצו לאתר מרגלים גרמנים, הם שאלו אותם מהי בירת ניו-יורק (אולבני). כשאנשי גלעד רצו לגלות את בני אפרים הם ביקשו מהם לומר "שיבולת". כדי לאתר את חובבי המטבח האנגלי, די לשאול במסעדה האם אתה מעוניין ברוטב HP. הצנצנת דמוית הטיל וי-1 נמצאת על כל שולחן בפאב, ליד כל מלחיה במסעדה. הבריטים טוענים שהוא מזכיר את רוטב הברביקיו האמריקני. מבלי להתייחס במישרין לתזה הנ"ל, די אם אומר שבמשפחת סגל נהוג לומר שרוטב הHP הוא פרי של טעות מצערת: הבריטים פשוט התבלבלו מעט, וחשבו שהדיו למדפסות נועד בעצם לתיבול.

יום שלישי, 20 באוקטובר 2009

ג'ו.סי.אל.

הסוציולוג הנסתר ספר את כמות הכאפיות בעולם והגיע למסקנה שאין שום סיכוי. היהודי הרדוף שבי הצטנף בפינה, מסתיר סימנים שמיים וממתין בשקט לפוגרום



יו.סי.אל היא אוניברסיטה בריטית.

באוניברסיטה בריטית לומדים המון מערבים רדיקליים ומוסלמים.

מערבים רדיקליים ומוסלמים לא אוהבים את ישראל.

מכאן, שביו.סי.אל לא אוהבים את ישראל.

מצויד בהיקשים הלוגיים האלה הגעתי בשבוע שעבר אל ישיבה מיוחדת של איגוד הסטודנטים של יו.סי.אל, בדיוק ביום שבו העפילה למקום הרביעי בדירוג האוניברסיטאות העולמי, ועוברת לראשונה בהיסטוריה את אוקספורד (בשורה מדאיגה מאוד לסטודנט הזרקן, אך על כך בהזדמנות אחרת). סדר היום כלל, לפי סדר כרונולוגי: הצעה לקמפיין בעד הוזלת כרטיס האויסטר, הלא הוא החופשי-חודשי המקומי של הרכבת התחתית; הצבעה בשאלה אם ראוי לפתוח פאב בתוך הפקולטה לרפואה על רקע הסכנות הטמונות באלכוהול; והצעה לגנות את ישראל על טבח חפים מפשע בעזה.

במהלך הדיון הסתבר הסיפור הפנטסטי הבא: ערב אחד בדצמבר האחרון, התא הפרו-פלסטיני באוניברסיטה החליט למחות על מבצע עופרת יצוקה. כיוון שזה היה יום שישי, או בעברית – ערב שבת, המוסלמים המתינו עד שכל היהודים הלכו הביתה, וקיבלו, לראשונה בתולדות איגוד הסטודנטים, החלטה שקובעת כי ישראל מבצעת פשעי מלחמה. עכשיו עושים רוויזיה. יש משהו מבלבל בלהיכנס לתיאטרון ענק, מלא באלף סטודנטים, לכל אחד מהם מכשיר הצבעה אלקטרוני מדוגם שקיבל בכניסה. הפרשן הפוליטי הרדום שבי הציע לסגור דיל עם האלכוהוליסטים במחלקה לרפואה (עסקת גאזה-פיינט). הסוציולוג הנסתר ספר את כמות הכאפיות בעולם והגיע למסקנה שאין שום סיכוי. היהודי הרדוף שבי הצטנף בפינה, מסתיר סימנים שמיים וממתין בשקט לפוגרום.

מי שמונה לייצג את ישראל הוא גרמני תכול-עיניים ורהוט. הוא טען שמדובר בתקדים מסוכן. עד היום האיגוד, כמה לוקלו-צנטרי מצידו, העדיף להתמקד בסוגיות של נירמול ציונים והארכת מועדי ב', לכן לא התפנה עד היום לגנות את מלחמת הבורים, פיגועי ההתאבדות או השואה. "איך ירגישו כאן הישראלים אם האיגוד יגנה אותם"?, הוא פרט את טיעוניו. הנחום-ברנע החבוי שבי ציין שהוא לא אמר מילה טובה על ישראל עצמה, כנראה שזה בלתי קביל פה לחלוטין. ההמון החל ללכסן לעברנו מבטים מאיימים.

טיעוניה של גרמניה האחרת הובסו על נקלה בידי הנציג הפלסטיני, דוקטורנט הודי רהוט: "ואם אחיין של עומר אל באשיר ילמד כאן, זו סיבה לא לגנות את הטבח בדרפור?!" תשואות אנגלו-איסלמיות העיפו את גג האולם. מעניין אם ידרשו להציג דרכונים ביציאה. "אז למה אתם לא מגנים את פיגועי ההתאבדות?" נשמע ציוץ מחובש כיפה אמיץ באולם. ההודי לא היסס לרגע והציע לדון על זה בישיבה הבאה. שישי בערב עוד שבועיים.

הדיון האבוד-מראש יכול היה להימשך עוד שעות, אבל מנכ"ל האיגוד החליט לקטוע אותו מחוסר עניין ספורטיבי. העסקן הקטן שבי שקל לפנות למוסד המקומי לבירור עתירות, אבל הסטודנט שבי הזכיר לו שאין לי מושג איך אומרים את זה באנגלית. החבאתי את מכשיר ההצבעה המשוכלל מתחת למעיל, וגם מתחת לצעיף ליתר ביטחון, ולחצתי "נגד".

רחש תדהמה חלף באולם כשהתוצאות הוקרנו על המסך. 230 הצביעו בעד ישראל. 112 נגד. דוד היכה שוק על ירך את גוליית, הציונות הוכיחה כי איש לא יוכל לה. בריטניה הוכיחה שהפיקה את הלקחים הנכונים מתקופת המחתרות.

מאושרים וגאים יצאנו מאות הישראלים אל כיכר טביסטוק הסמוכה, שדמתה בעינינו לכיכר מגן דוד, שולחים מבטים ציוניים בוטחים לעבר המיעוט האיסלמי המבוטל שבאולם. הכתב היהיר שבי הסביר לנוכחים בביטחון שהתוצאה הייתה ידועה מראש, שהבריטים מאסו בהשתלטות המוסלמית על מדינתם, שחלק מהנוכחים היו בכלל סטודנטים אירנים גולים שמחו בכך על התערבות מדינתם לטובת הטרור, ובכלל אנחנו היהודים מיוצגים לא רע באקדמיה. ורק התייר החבוי שבי התאכזב מעט. כי בלי סיפורים מסמרי שיער על אנטישמיות, איך נוכל לחזור הביתה?

אגב, בשבוע הבא הרמת כוסית חגיגית ב"FLU", הפאב החדש בפקולטה לרפואה.


בתמונה: הכתובת הייתה על הקיר (כיכר טרפלגר, שלשום).

יום רביעי, 14 באוקטובר 2009

הדשא של השכן ירוק יותר? ככה זה כשהגנן בחינם

הכתב הפרלמנטרי לשעבר שפוטר בשל עצלות יתר ימתח ביקורת חריפה על יורשיו בטענה שהם מתעסקים רק בשחיתויות וצהוב, ולא בלב ליבה של הפעילות הפרלמנטרית, הלא היא ועדת החוקה, שאילתות במליאה וסלט גזר בכוס זכוכית במזנון הכנסת


שלושה שבועות מבורכים של ניתוק מהחדשות בארץ (הייתה איזו קלטת של גלעד שליט?) וגם כאן (דיוויד קמרון זה הקשר של טוטנהאם?) הסתיימו אתמול באיבחה כפולה.

חיים ריבלין ואני פרסמנו אמש בחדשות ערוץ 2 תחקיר על נסיעתה היקרה של דליה איציק ואבי בלשניקוב לפריז, אחרי עבודת הכנה של חודשיים. התקציר: 2000 אירו ללילה על החדר של דליה איציק, 1,500 אירו לסוויטה שלא התארחו בה, ארוחות בוקר ב-100 אירו לאדם, וגולת הכותרת: 20 אירו על סרטים שהזמין בלשניקוב בחדרו. מן הסתם ממיטב הפילם נואר הצרפתי.

בצירוף מקרים מסקרן, גם בריטניה עוסקת בהרחבה בהוצאות מופרזות של חברי פרלמנט. אין הרבה ימים שבהם הכותרת הראשית של כל עיתוני הממלכה, מהטיימס ועד אחרון חינמוני הרכבת, עוסקים באותו נושא, אבל זה המקרה עכשיו. הכל התחיל בתחקיר מופלא, באמת מופלא, של ה"דיילי טלגרף". במשך שנה כל כלי התקשורת הבריטיים התחננו לקבל את רשימת ההוצאות של 659 החברים. בית הנבחרים העדיף להתעלם באלגנטיות מחוק חופש המידע שהוא עצמו חוקק וסירב לבקשות, עד שהטלגרף שם את ידו על המסמך. מאז, במשך חודשים, העיתון חשף מדי יום בכותרתו הראשית הוצאות של חבר פרלמנט אחר: מ-12,000 הפאונד של ראש הממשלה בראון על מנקה, דרך המשכנתאות הפיקטיביות שחברים נטלו על חשבון הממלכה, ועד למזון הברווזים של אחד הקונסרבטיבים הבכירים. הכל בלעדי לטלגרף. אין מה להגיד, יש ימים בהם אני מוצא עצמי מברך על כך שסירבתי להתמנות לכתב הפרלמנטרי של ה"טיימס".

באקט נואש, חברי הפרלמנט מינו לורד קשיש כדי שיטאטא עבורם את המסקנות מתחת לשטיח (וכידוע טאטוא הוא הוצאה פרלמנטרית מוכרת). רק שהזקן הפתיע. השבוע הוא שלח מכתבים למאה חברי פרלמנט בהם הוא מבקש מהם להחזיר מייד את הכסף לקופתה של המלכה, בסכומים שעשויים להגיע במצטבר ליותר ממיליון פאונד. בראון רשם מייד צ'ק, אך שאר החברים משיבים מלחמה בכל האמצעים המוכרים: חבר בכיר אחר טען ששלח את הצ'ק במעטפה אבל המכתב לא הגיע בגלל העיצומים בדואר, יתר עמיתיו המבוהלים נתנו 2,000 פאונד לראש כדי לשכור עורך דין יוקרתי שיוציא אותם זכאים. מעניין אם גם את ההוצאה הזו גם יגישו לפרלמנט לתשלום.

בינתיים, מסתבר, די מצליח להם: הנציב החיצוני כבר מואשם על ידי גורמים אנונימיים בעבודה רשלנית ופופוליסטית; שהוא זקן ומנותק מהמציאות, שכן תעריף הניקוי לשעה שאותו הגדיר "סביר" היה רלבנטיות בשנות ה-80. אחד העיתונים כבר שוגר אל המנקה שלו, לבדוק כמה בדיוק הוא מעניק לה כדי לשאוב את השטיחים בדירתו היוקרתית בלונדון, מיליון וחצי פאונד מחירה. לא שזה יעזור לסחטנים. לפי כל ההערכות חצי מהם ייזרקו הביתה בבחירות הקרובות.

ההשוואה בין שני המקרים, כתמיד, מספקת קשת שלמה של מסקנות. הפוליטיקאי המקומי ועיתונאי החצר שלו יציינו בסיפוק שלעומת שערוריית הענק הבריטית, השחיתות הישראלית מצומצמת וזולה למדי. הג'ינג'ים מהתנועה לאיכות השלטון יתפעלו מהיעילות האלימה של רשויות אכיפת החוק שם בטיפול בפרשות נהנתנות. הפרופסור הקרח למדיניות ציבורית יזכיר שהבריטים הולכים לאור העיקרון המפורסם של "איט איז נוט דאן", ואילו אנחנו נשענים על המסורת המפוארת של "לא תחסום שור בדישו". הכתב הפרלמנטרי לשעבר שפוטר בשל עצלות יתר ימתח ביקורת חריפה על יורשיו בטענה שהם מתעסקים רק בשחיתויות וצהוב, ולא בלב ליבה של הפעילות הפרלמנטרית, הלא היא ועדת החוקה, שאילתות במליאה וסלט גזר בכוס זכוכית במזנון הכנסת.

כל המסקנות האלה נשענות על קרקע כל כך בוצית, שאפשר להתווכח איתן עד אין סוף. האמיתה המוצקה היחידה היא שכמעט לכל החשיפות האלה אחראית העיתונות. לא רשויות האכיפה, לא חוק חופש המידע, אפילו לא רגשות אשמה. בלי התחקירים, הג'ינג'י היה מובטל, לפרופסור לא היו חומרים להתעמק בהם, והפוליטיקאים המושחתים היו עדיין במשרה מלאה.

למי שמעוניין להרחיב:

האתר המיוחד של דיילי טלגרף לפרשת ההוצאות:

http://www.telegraph.co.uk/news/newstopics/mps-expenses/

הכתבה בחדשות ערוץ 2:

http://www.mako.co.il/news-military/politics/Article-b4cf1f7752f4421004.htm


יום שבת, 10 באוקטובר 2009

וינסטון, לייט

גדולתו של צ'רצ'יל הייתה ביכולתו לפזר צ'קים אופטימיים בלי כיסוי. בסוף התברר שדווקא היה להם. אבל הציבור הבריטי סירב לתת לו אשראי





  1. שוק פורטובלו, המיוזיקלס, אפילו סצינת הפאבים המקומית יכולים כולם להמתין בצד. מבחינתי, "חדרי המלחמה של הקבינט", ממש מתחת לוייט הול, הם החוויה הכי חזקה שהיה ללונדון להציע בשלושת השבועות האחרונים. לפני 64 שנה וחודשיים, ביום גשום של אוגוסט הגיע לראש הממשלה אטלי מסר טלגרפי על כניעת היפנים וסיום מלחמת העולם השנייה. שעתיים אחר-כך, קצין בריטי וידא שכולם יצאו ונעל מאחוריו את דלתות החמ"ל התת קרקעי המרכזי של ממשלת הוד מלכותו. כמה עשרות שנים אחר כך שוב פתחו אותן, הפעם בשביל התיירים. הכל נשאר בדיוק כמו שהיה.
  2. אבל הסיפור הוא כמובן לא אטלי אלא צ'רצ'יל. בסרט הוידאו שמקרינים כאן, אחת החיילות מספרת שהיא וחברותיה חשדו שראש הממשלה שוהה בקרבת מקום פשוט כי הוא הסריח את החלל כולו בסיגרים. מן הסתם, גם הריחו את ניחוח ארוחות הערב המשובחות שהכינו לצ'רצ'יל מתחת לאדמה, כשמעל פני הקרקע הונהג קיצוב קטלני. פעם הביאו לו את מנת המזון השבועית לאזרח בריטי, הוא הגיב: "טוב, זו נראית לי ארוחה הגונה בהחלט".
  3. נוגע ללב לראות כמה עלובים כלי הנשק שגרמו למותם של 55 מיליון בני אדם. מערכת מכ"ם מודרנית אחת הייתה מסכלת את הבליץ על לונדון, גדוד אחד של גולני עם הפיתוחים האחרונים של רפא"ל היה כובש את מונטה קסינו באיטליה יותר מהר משכבש את החרמון. וכשעומדים במוזיאון ליד טנק הפאנצר הגרמני, קשה להאמין שפיסת המתכת הארכאית הזו מבעיתה עד היום את לילותיהם של וטרנים קשישים בשלוש יבשות.
  4. מה הפך את צ'רצ'יל לאדם הכי גדול במאה ה-20 (וגם באלף כולו, לפי משאל המילניום של הטיימס)? כל כך הרבה ספרים נכתבו בניסיון לענות על השאלה הזו, ובכל זאת הנה תשובתי הצנועה: צ'רצ'יל ידע להיות נביא זעם כשכולם מסביב ראו עתיד ורוד, ונביא נחמה כשכולם חוץ ממנו ראו שחורות. אבל מה שהחיילות הבריטיות מהבונקר לא ידעו, הוא שאת הנאומים שופעי האופטימיות נשא פסימיסט-בארון. בשיחות עם הנשיא רוזוולט, צ'רצ'יל בהחלט ראה אפשרות שבריטניה תיפול, ברוב הזמן הוא התקשה האמין שהנאצים ימוגרו לחלוטין, ולפחות במקרה אחד ידוע שסבר כי התבוסה הסופית מתקרבת. לכן, בעצם, גדולתו הייתה ביכולתו לפזר צ'קים אופטימיים בלי כיסוי. בסוף התברר שדווקא היה להם. אבל הציבור הבריטי סירב לתת לו אשראי.
  5. לתשובות קצת יותר מוסמכות בסוגיה מומלץ לפנות לשני ספרים מצוינים על צ'רצ'יל. את הראשון, מהתקופה הפסימית יותר, כתב צ'רצ'יל עצמו, והוא נקרא "חשרת הסופה" (תרגם את זה יפה, אגב, אהרון אמיר). זה הכרך הפותח של תיאור מלחמת העולם השנייה, כפי שנשקפה מעיניו של ראש ממשלת בריטניה. ציטוט אופייני: "בעוד היטלר דוהר אל תוך פולין, מר צ'מברליין ניסה לשפר את רמתם המוסרית של הגרמנים באמצעות הפצצת עריהם מן האוויר בכרוזי תעמולה". הספר השני נקרא "צ'רצ'יל ומלחמה" מאת ג'פרי בסט והוא עוסק בדרך שבה הפך הכתב הצבאי ההרפתקן לאסטרטג הצבאי הגדול של כל הזמנים. לידיעת אהוד אולמרט.
  6. הביקור הזה פתח מבחינתי את התיאבון לסבב די מקיף במוזיאוני המלחמה השונים שיש ללונדון להציע. יש משהו קצת מביך בלהסתובב בהם, קצת כמו לראות זקנה מכוערת מציגה תמונות מקריירת הדוגמנות שלה לפני שישים שנה. ה-Imperial War Museum מציע אולמות שלמים על שתי מלחמות העולם. בשישים השנה האחרונות, לעומת זאת, ההישג הבריטי הבולט הוא להחזיק לאמריקנים את היד במלחמת המפרץ הראשונה, ולעשות אותו דבר עם הישראלים במבצע קדש.
  7. מתוך 5 המעצמות שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, רק האמריקנים והרוסים נשארו ששים אלי קרב כשהיו. הגרמנים של היום לא מעזים להניף את הדגל במשחקי הנבחרת, ליפנים אין צבא, וכשרואים את לונדון היום אפשר רק להשתאות על האופן שבו העיר הזו עמדה בגבורה בבליץ בעוד האימפריה שלהם שוקעת במהירות בעולם. ידידה ישראלית אמרה לי פעם שיש סיבה מדוע הבריטים והיהודים חוזרים שוב ושוב אל מלחמת העולם השנייה: לבריטים זו הייתה הפעם האחרונה שניצחו; ליהודים, הפעם האחרונה שהיו קורבנות.
בתמונות: אולם ישיבות הקבינט בחדרי המלחמה, טנק שרמן בריטי, טיל הוי-2 הגרמני, עיתון מיום פרוץ המלחמה.

יום שלישי, 6 באוקטובר 2009

תלמידים מספרים על ג'רמי

האוניברסיטה נאלצה להציב ראש משעווה מעל הגופה החנוטה, אקט שבניסוח משפטי נוכל לומר שנגד אומנם את לשון צוואתו של בנתהאם, אך הלם בהחלט את תכליתה




בשיעור הראשון של הקורס הראשון בשנה הראשונה של התואר הראשון במשפטים, בכל אוניברסיטה שהיא, המרצה מספר את הסיפור על הראש של ג'רמי בנתהאם. הפרופסור האנגלי המכובד, יליד המאה ה-18, מאבות תורת התועלתנות, נמנה על המייסדים של האוניברסיטה החילונית הראשונה בתולדות אנגליה. בנתהאם חרד מאוד לעתידה של האוניברסיטה לאחר מותו, ולכן עשה את המעשה היחיד שנראה בעיניו בר-תועלת (בהתאם לתורתו, כמובן): הוא הורה בצוואה להציב את גופתו החנוטה בכניסה לאוניברסיטה. בנתהאם המת אף הוצב בכל אחד מהדיונים החשובים של ההנהלה כדי להשקיף על יורשיו ולהטיל וטו במידת הצורך, אם כי מרישומי הדיונים ניכר שעל פי רוב לא הביע התנגדות למהלכי רפורמה מקיפים.

בשלב הזה, המרצה למשפטים באוניברסיטה הישראלית, במחווה אחרונה של עניין לפני הגלישה למדרון התלול של סעיפי חוק טרחניים, מספר שהסטודנטים באותה אוניברסיטה נהגו באקט של שובבות נעורים לקחת את הראש מהגופה החנוטה ולהחביא אותו. בסופו של דבר, האוניברסיטה נאלצה להציב ראש משעווה מעל הגופה החנוטה, אקט שבניסוח משפטי נוכל לומר שנגד אומנם את לשון צוואתו של בנתהאם, אך הלם בהחלט את תכליתה.

ארבע שנים מאוחר יותר, שלושת-אלפים קילומטר מערבה, שוב היום הראשון ללימודים

ביציאה מההרצאה הפותחת בקורס "מדיניות ציבורית - כלכלה וניתוח", מבטינו מצטלבים. ביישנות של רגע, נצנוץ של הבנה, הנהון הדדי. כן, אי אפשר לטעות בג'רמי המוכר, כמו גם בהבנה המצערת שזה באמת ראש משעווה שם. לפחות משהו אחד שלמדתי בפקולטה היה נכון

עטוף בשרעפים ובערפל לונדוני של אוקטובר הלכתי הביתה בגשם. הרהור אחד דחק אחר: על הישארות הנפש מול כיליון הגוף, על מה יישאר מאיתנו בעוד ארבעה-חמישה דורות. ומעל כולן ריחפה שאלה מטרידה אחת: האם בעוד מאה שנה, בכניסה למרכז הבינתחומי בהרצליה, יוצב הפוחלץ של פרופסור רייכמן?


בתמונה: בנתהאם ואחד מתלמידיו.

יום שבת, 3 באוקטובר 2009

יפנית, אבל לפניך

הנייר במכונת הצילום נגמר? זה היפניות. נגמרו הכרטיסים לשיט על התמזה? זה היפניות שסיימו את כל המטלות ונרשמו. הרכבת בראסל סקוור נתקעה? זו כנראה יפנית איטית אחת שלא עמדה בקצב, וקפצה



שלט פרסומת גדול לעיתון בוקר ברכבת התחתית מספר שהלונדוני הממוצע מתעורר מדי שחר ב-6:04, שזה 44 דקות תמימות לפני שאר אזרחי בריטניה. הודות להגעתי ההשכמה הזו התאחרה בכמה אלפיות שניה, אבל למרבה הצער זה הולך להשתנות בקרוב, הודות לרשימת הקריאה המפלצתית הממתינה לתלמידי התואר השני באוניברסיטאות לונדון באשר הן.

גם באוניברסיטה העברית הייתה כמובן רשימת קריאה, אפילו די מכובדת. העניין הוא, שאיש מעולם לא חלם לקרוא אותה. השופט בדימוס מנחם אלון, למשל, כתב ספר עב כרס, תלת כרכי, תחת השם "המשפט העברי", חומר חובה בשנה א'. איש מתלמידי הפקולטה למשפטים מעולם לא קרא אותו במקור, רק סיכומי סטודנטים, עד שהתעוררה שמועה שטרם הופרכה ולפיה כבוד המשנה לנשיאה כתב אותו מראש בפורמט של סיכומי סטודנטים, דייויד 12, רווח שורה וחצי.

פה זה אחרת, למרבה הצער. כמו בבדיחה על הגיהנום הישראלי והבריטי, כאן מסמרים זה מסמרים, רשימת קריאה זו רשימת קריאה וארבע בבוקר זה ארבע בבוקר. גם שש וארבע דקות.

אבל הבעיה המרכזית כאן היא היפניות. מבלי לחטוא בהכללות גזעניות, אפשר לקבוע שהיפניות מתייצבות ראשונות לכל שיעור ותופסות את העמדה שליד התקע החשמלי, הן תופסות ראשונות את כל המקומות בקורסים השווים, הן משאילות את הספרים הנדירים מרשימת הקריאה. די מהר זה נהיה ברור לחלוטין: הנייר במכונת הצילום נגמר? זה היפניות. נגמרו הכרטיסים לשיט על התמזה? זה היפניות שסיימו את כל המטלות ונרשמו. הרכבת בראסל סקוור נתקעה? זו כנראה יפנית איטית אחת שלא עמדה בקצב, וקפצה.

לכל מקום שלא תגיע עם האנגלית הישראלית שלך וקיצורי הדרך המפורסמים, תגלה שהן כבר היו שם, והשאירו לך אבק. קבוצות למידה, חלוקת סיכומים? אין על מה לדבר. הן קוראות הכל לבד, ומבקשות מהמרצה תוספת. בסוף השנה הן יקבלו את ה-70 שלהן, שבתרגום מבריטית לעברית זה 100 לכל דבר ועניין.

ולכן כדי להדביק אותן, צריך לקום עוד יותר מוקדם. מאז שהגעתי החושך גובר כאן, וכיוון שהשמש תזרח בעוד שבועיים בערך ברבע לשמונה בבוקר, והואיל וממילא היא תזרח מאחורי מסך של עננים, זה אומר שבחורף הקרוב אני אזכה לקום בחושך, ללכת לישון בחושך ובאמצע אור חלבי. חוץ מהיפניות, הן העלו את השמש כמה דקות קודם.

בתמונה: הספרים שהיפניות השאירו.

יום רביעי, 30 בספטמבר 2009

קור כלבים בלונדון

בשרבים הקשים ביותר בירושלים לא הזעתי כמו בימיי הראשונים על אדמתה השחורה והצוננת של הממלכה המאוחדת. לוקח זמן עד שמבינים את זה. המוח עיבד כל כך הרבה אזהרות על הקור, ולכן הוא מסרב להאמין לגוף שחם לו















מהרגע שבו נופלת ההכרעה על נסיעה ללונדון, רובם המוחלט של שיחות הסרק עוסק בראש ובראשונה בנושא אחד: הכנה נפשית ומעשית לקראת הקור הבריטי חודר העצמות שמצפה מרגע היציאה משדה התעופה ועד לחזרה אליו, למעט יומיים-שלושה שנתיים של שמש צוננת.

רוב האנשים ששומעים על יעד הנסיעה שופעים הנהוני צער ועצות ידידותיות.

"אתה צריך להתלבש ממש חם, כולל כפפות", זורק לי חבר-של-חבר עם עבר בריטי.

"מעיל החורף הירושלמי שלי הספיק בקושי לעונת המעבר שם", התריעה כתבת בדימוס.

"כדאי שתשקול גם ביגוד תרמי", איימה דיילת הקרקע של אל-על בפתחו של שרוול המטוס בנתב"ג.


ובכן, בלונדון חם כמו בגיהנום.

לא ברחובות לונדון, הכוונה. שם קריר בדרך כלל ואפילו קר בחורף, אם כי בינתיים הם ראו הרבה מאוד שמש. בשרבים הקשים ביותר בירושלים לא הזעתי כמו בימיי הראשונים על אדמתה השחורה והצוננת של הממלכה המאוחדת. לוקח זמן עד שמבינים את זה. המוח עיבד כל כך הרבה אזהרות על הקור, ולכן הוא מסרב להאמין לגוף שחם לו.

אבל בסוף הוא משתכנע בשל שתי עובדות פשוטות. העובדה האדריכלית היא, שהחללים הסגורים של העיר מתאפיינים בהיעדר מוחלט של מזגנים ובחלונות סגורים. והעובדה הפיזיולוגית המצערת היא, שאחרי שלוש שנות ליסינג מבורך הגוף פשוט אינו כשיר לכל הליכה שמתארכת מעל לעשרים מטר ואין מזגן בסופה.

אך הבירוקרטיה האנגלית הארורה דורשת טרקים ארוכים מהאדמישנס אל האינפורמיישן ובחזרה. בכלל, אם יש את נפשכם לדעת בירוקרטיה אנגלית מהי, נסו לשער שחייה בתוך בריכה ענקית של מלט שהולך ומתקשה (הדימוי הזה צץ בראשי לפני כמה חודשים, עת ניסיתי לצלוח את ספרו של דב אלבוים "מסע בחלל הפנוי". מי שקרא יבין). אך על כל זאת בקרוב. בינתיים החל פה, בשעה טובה, הגשם הראשון, והוא חלש ומעצבן בדיוק כמו שהבטיחו.

בתמונה המרכזית: יום שמש בקובנט גארדן, לא תמונת ארכיון.

ותמונת הבונוס: לא להאמין, עדיין מוכרים פה מכונות כתיבה בחנויות. 12 אותיות בשנייה! 30 פאונד, לא כולל דמי משלוח.