גז חרדל

זה לא ריחני וחריף כמו סחוג, לא חמצמץ וחריף כמו פלפל, לא רענן וחריף כמו ווסאבי. במונחים אריסטוטליים, מדובר במהות טהורה של חריפות, מבעירת אוזניים וחיך, מוגשת במרקם רירי צהבהב

יש הרבה דרכים לתאר את המטבח האנגלי, הטובה שבהן היא באמצעות הבדיחה הפולנית הישנה: "האוכל מגעיל, ובנוסף גם המנה קטנה מדי".

האמת, אחרי 200 שנה של השמצות, קצת שונה. זה לא שהאוכל נורא במיוחד או מתוק במיוחד. הוא פשוט לא מיוחד. בשבוע הראשון כאן חשבתי לעצמי שבמקום להוציא את הסנדביץ' מהסופר ולזרוק את הקרטון אפשר היה לזרוק את הסנדביץ' ולאכול את הקרטון. שבוע שבועיים אחר כך מסתגלים לרעיון שאוכל הוא בסך הכל טעינת הגוף בקלוריות ותו לא, ואז מתחילה התהיה: למה כל כך מעט? מההמבורגרים במקדונלדס (ידע תיאורטי בלבד, אל חשש) ועד הסלטים במסעדות, המנות כה מיניאטוריות בהשוואה לשאר העולם, חוץ משני יוצאי דופן: מלפפוני הענק המבהילים וכוסות הקפה המימיות.

ובכל זאת, המטבח הבריטי מספק כמה מוצרים ייחודיים. כדור שלישי ליוצאי בריטניה הכרתי כמה מהם עוד מהבית, ובכל זאת אין כמו לפגוש אותם בסביבתם הטבעית:

1. צנצנות קולמנ'ס הן המותג התעשייתי העתיק ביותר בעולם, 195 שנה אבל מרגיש כמו 90 מקסימום. זה לא רק חרדל, זה מצב קיומי: היחס הבריטי לנתוני הצריכה של קולמנס מזכיר את היחס הישראלי לנתוני הגיוס. רק בחודש שעבר פרסם הטיימס בעמודו הראשון (!) ידיעה בעלת ניסוח-של-ימי-זיכרון, ולפיה סך המכירות של החרדל הבריטי צנח בעשור האחרון בשליש, וגרוע מכך: הדיז'ון הצרפתי כבר מאיים על המקום הראשון בין מותגי החרדל. למי שמעולם לא זכה לטעום כפית גדושה של קולמנ'ס, זה המקום לציין ש"חרדל" הוא כנראה הגדרה רחבה למדי. לא מדובר באותו ממרח חמצמץ, מלא גרגרים שאנחנו מכירים מהבית. קולמנס הוא שום דבר פרט לחריף. לא ריחני וחריף כמו סחוג, לא חמצמץ וחריף כמו פלפל, לא רענן וחריף כמו ווסאבי. במונחים אריסטוטליים, מדובר במהות טהורה של חריפות, מבעירת אוזניים וחיך, מוגשת במרקם רירי צהבהב. אגב, טעים הרבה יותר משזה נשמע.

2. למרות הרגלי החרדל המשונים שלהם, הבריטים לא סובלים מהיעדר חומץ. מי לא שמע על הצ'יפס בחומץ המפורסם של הבריטים? לכן, כאשר המוכר בבורו-מרקט שאל אותי ביום השני "ווד יו לייק סם וינגרט און יור צ'יפס" השבתי בהנהון נלהב. מייד אחר כך מצאתי את עצמי אוחז בידי פרוסות ספוגיות של תפוחי אדמה, לאחר שהותז עליהם נוזל שמריח כמו יין מקולקל, ומרגיש בפה בערך אותו הדבר.

3. כשהאמריקנים רצו לאתר מרגלים גרמנים, הם שאלו אותם מהי בירת ניו-יורק (אולבני). כשאנשי גלעד רצו לגלות את בני אפרים הם ביקשו מהם לומר "שיבולת". כדי לאתר את חובבי המטבח האנגלי, די לשאול במסעדה האם אתה מעוניין ברוטב HP. הצנצנת דמוית הטיל וי-1 נמצאת על כל שולחן בפאב, ליד כל מלחיה במסעדה. הבריטים טוענים שהוא מזכיר את רוטב הברביקיו האמריקני. מבלי להתייחס במישרין לתזה הנ"ל, די אם אומר שבמשפחת סגל נהוג לומר שרוטב הHP הוא פרי של טעות מצערת: הבריטים פשוט התבלבלו מעט, וחשבו שהדיו למדפסות נועד בעצם לתיבול.

ג'ו.סי.אל.

הסוציולוג הנסתר ספר את כמות הכאפיות בעולם והגיע למסקנה שאין שום סיכוי. היהודי הרדוף שבי הצטנף בפינה, מסתיר סימנים שמיים וממתין בשקט לפוגרום

יו.סי.אל היא אוניברסיטה בריטית.

באוניברסיטה בריטית לומדים המון מערבים רדיקליים ומוסלמים.

מערבים רדיקליים ומוסלמים לא אוהבים את ישראל.

מכאן, שביו.סי.אל לא אוהבים את ישראל.

מצויד בהיקשים הלוגיים האלה הגעתי בשבוע שעבר אל ישיבה מיוחדת של איגוד הסטודנטים של יו.סי.אל, בדיוק ביום שבו העפילה למקום הרביעי בדירוג האוניברסיטאות העולמי, ועוברת לראשונה בהיסטוריה את אוקספורד (בשורה מדאיגה מאוד לסטודנט הזרקן, אך על כך בהזדמנות אחרת). סדר היום כלל, לפי סדר כרונולוגי: הצעה לקמפיין בעד הוזלת כרטיס האויסטר, הלא הוא החופשי-חודשי המקומי של הרכבת התחתית; הצבעה בשאלה אם ראוי לפתוח פאב בתוך הפקולטה לרפואה על רקע הסכנות הטמונות באלכוהול; והצעה לגנות את ישראל על טבח חפים מפשע בעזה.

במהלך הדיון הסתבר הסיפור הפנטסטי הבא: ערב אחד בדצמבר האחרון, התא הפרו-פלסטיני באוניברסיטה החליט למחות על מבצע עופרת יצוקה. כיוון שזה היה יום שישי, או בעברית – ערב שבת, המוסלמים המתינו עד שכל היהודים הלכו הביתה, וקיבלו, לראשונה בתולדות איגוד הסטודנטים, החלטה שקובעת כי ישראל מבצעת פשעי מלחמה. עכשיו עושים רוויזיה. יש משהו מבלבל בלהיכנס לתיאטרון ענק, מלא באלף סטודנטים, לכל אחד מהם מכשיר הצבעה אלקטרוני מדוגם שקיבל בכניסה. הפרשן הפוליטי הרדום שבי הציע לסגור דיל עם האלכוהוליסטים במחלקה לרפואה (עסקת גאזה-פיינט). הסוציולוג הנסתר ספר את כמות הכאפיות בעולם והגיע למסקנה שאין שום סיכוי. היהודי הרדוף שבי הצטנף בפינה, מסתיר סימנים שמיים וממתין בשקט לפוגרום.

מי שמונה לייצג את ישראל הוא גרמני תכול-עיניים ורהוט. הוא טען שמדובר בתקדים מסוכן. עד היום האיגוד, כמה לוקלו-צנטרי מצידו, העדיף להתמקד בסוגיות של נירמול ציונים והארכת מועדי ב', לכן לא התפנה עד היום לגנות את מלחמת הבורים, פיגועי ההתאבדות או השואה. "איך ירגישו כאן הישראלים אם האיגוד יגנה אותם"?, הוא פרט את טיעוניו. הנחום-ברנע החבוי שבי ציין שהוא לא אמר מילה טובה על ישראל עצמה, כנראה שזה בלתי קביל פה לחלוטין. ההמון החל ללכסן לעברנו מבטים מאיימים.

טיעוניה של גרמניה האחרת הובסו על נקלה בידי הנציג הפלסטיני, דוקטורנט הודי רהוט: "ואם אחיין של עומר אל באשיר ילמד כאן, זו סיבה לא לגנות את הטבח בדרפור?!" תשואות אנגלו-איסלמיות העיפו את גג האולם. מעניין אם ידרשו להציג דרכונים ביציאה. "אז למה אתם לא מגנים את פיגועי ההתאבדות?" נשמע ציוץ מחובש כיפה אמיץ באולם. ההודי לא היסס לרגע והציע לדון על זה בישיבה הבאה. שישי בערב עוד שבועיים.

הדיון האבוד-מראש יכול היה להימשך עוד שעות, אבל מנכ"ל האיגוד החליט לקטוע אותו מחוסר עניין ספורטיבי. העסקן הקטן שבי שקל לפנות למוסד המקומי לבירור עתירות, אבל הסטודנט שבי הזכיר לו שאין לי מושג איך אומרים את זה באנגלית. החבאתי את מכשיר ההצבעה המשוכלל מתחת למעיל, וגם מתחת לצעיף ליתר ביטחון, ולחצתי "נגד".

רחש תדהמה חלף באולם כשהתוצאות הוקרנו על המסך. 230 הצביעו בעד ישראל. 112 נגד. דוד היכה שוק על ירך את גוליית, הציונות הוכיחה כי איש לא יוכל לה. בריטניה הוכיחה שהפיקה את הלקחים הנכונים מתקופת המחתרות.

מאושרים וגאים יצאנו מאות הישראלים אל כיכר טביסטוק הסמוכה, שדמתה בעינינו לכיכר מגן דוד, שולחים מבטים ציוניים בוטחים לעבר המיעוט האיסלמי המבוטל שבאולם. הכתב היהיר שבי הסביר לנוכחים בביטחון שהתוצאה הייתה ידועה מראש, שהבריטים מאסו בהשתלטות המוסלמית על מדינתם, שחלק מהנוכחים היו בכלל סטודנטים אירנים גולים שמחו בכך על התערבות מדינתם לטובת הטרור, ובכלל אנחנו היהודים מיוצגים לא רע באקדמיה. ורק התייר החבוי שבי התאכזב מעט. כי בלי סיפורים מסמרי שיער על אנטישמיות, איך נוכל לחזור הביתה?

אגב, בשבוע הבא הרמת כוסית חגיגית ב"FLU", הפאב החדש בפקולטה לרפואה.

בתמונה: הכתובת הייתה על הקיר (כיכר טרפלגר, שלשום).

הדשא של השכן ירוק יותר? ככה זה כשהגנן בחינם

הכתב הפרלמנטרי לשעבר שפוטר בשל עצלות יתר ימתח ביקורת חריפה על יורשיו בטענה שהם מתעסקים רק בשחיתויות וצהוב, ולא בלב ליבה של הפעילות הפרלמנטרית, הלא היא ועדת החוקה, שאילתות במליאה וסלט גזר בכוס זכוכית במזנון הכנסת

שלושה שבועות מבורכים של ניתוק מהחדשות בארץ (הייתה איזו קלטת של גלעד שליט?) וגם כאן (דיוויד קמרון זה הקשר של טוטנהאם?) הסתיימו אתמול באיבחה כפולה.

חיים ריבלין ואני פרסמנו אמש בחדשות ערוץ 2 תחקיר על נסיעתה היקרה של דליה איציק ואבי בלשניקוב לפריז, אחרי עבודת הכנה של חודשיים. התקציר: 2000 אירו ללילה על החדר של דליה איציק, 1,500 אירו לסוויטה שלא התארחו בה, ארוחות בוקר ב-100 אירו לאדם, וגולת הכותרת: 20 אירו על סרטים שהזמין בלשניקוב בחדרו. מן הסתם ממיטב הפילם נואר הצרפתי.

בצירוף מקרים מסקרן, גם בריטניה עוסקת בהרחבה בהוצאות מופרזות של חברי פרלמנט. אין הרבה ימים שבהם הכותרת הראשית של כל עיתוני הממלכה, מהטיימס ועד אחרון חינמוני הרכבת, עוסקים באותו נושא, אבל זה המקרה עכשיו. הכל התחיל בתחקיר מופלא, באמת מופלא, של ה"דיילי טלגרף". במשך שנה כל כלי התקשורת הבריטיים התחננו לקבל את רשימת ההוצאות של 659 החברים. בית הנבחרים העדיף להתעלם באלגנטיות מחוק חופש המידע שהוא עצמו חוקק וסירב לבקשות, עד שהטלגרף שם את ידו על המסמך. מאז, במשך חודשים, העיתון חשף מדי יום בכותרתו הראשית הוצאות של חבר פרלמנט אחר: מ-12,000 הפאונד של ראש הממשלה בראון על מנקה, דרך המשכנתאות הפיקטיביות שחברים נטלו על חשבון הממלכה, ועד למזון הברווזים של אחד הקונסרבטיבים הבכירים. הכל בלעדי לטלגרף. אין מה להגיד, יש ימים בהם אני מוצא עצמי מברך על כך שסירבתי להתמנות לכתב הפרלמנטרי של ה"טיימס".

באקט נואש, חברי הפרלמנט מינו לורד קשיש כדי שיטאטא עבורם את המסקנות מתחת לשטיח (וכידוע טאטוא הוא הוצאה פרלמנטרית מוכרת). רק שהזקן הפתיע. השבוע הוא שלח מכתבים למאה חברי פרלמנט בהם הוא מבקש מהם להחזיר מייד את הכסף לקופתה של המלכה, בסכומים שעשויים להגיע במצטבר ליותר ממיליון פאונד. בראון רשם מייד צ'ק, אך שאר החברים משיבים מלחמה בכל האמצעים המוכרים: חבר בכיר אחר טען ששלח את הצ'ק במעטפה אבל המכתב לא הגיע בגלל העיצומים בדואר, יתר עמיתיו המבוהלים נתנו 2,000 פאונד לראש כדי לשכור עורך דין יוקרתי שיוציא אותם זכאים. מעניין אם גם את ההוצאה הזו גם יגישו לפרלמנט לתשלום.

בינתיים, מסתבר, די מצליח להם: הנציב החיצוני כבר מואשם על ידי גורמים אנונימיים בעבודה רשלנית ופופוליסטית; שהוא זקן ומנותק מהמציאות, שכן תעריף הניקוי לשעה שאותו הגדיר "סביר" היה רלבנטיות בשנות ה-80. אחד העיתונים כבר שוגר אל המנקה שלו, לבדוק כמה בדיוק הוא מעניק לה כדי לשאוב את השטיחים בדירתו היוקרתית בלונדון, מיליון וחצי פאונד מחירה. לא שזה יעזור לסחטנים. לפי כל ההערכות חצי מהם ייזרקו הביתה בבחירות הקרובות.

ההשוואה בין שני המקרים, כתמיד, מספקת קשת שלמה של מסקנות. הפוליטיקאי המקומי ועיתונאי החצר שלו יציינו בסיפוק שלעומת שערוריית הענק הבריטית, השחיתות הישראלית מצומצמת וזולה למדי. הג'ינג'ים מהתנועה לאיכות השלטון יתפעלו מהיעילות האלימה של רשויות אכיפת החוק שם בטיפול בפרשות נהנתנות. הפרופסור הקרח למדיניות ציבורית יזכיר שהבריטים הולכים לאור העיקרון המפורסם של "איט איז נוט דאן", ואילו אנחנו נשענים על המסורת המפוארת של "לא תחסום שור בדישו". הכתב הפרלמנטרי לשעבר שפוטר בשל עצלות יתר ימתח ביקורת חריפה על יורשיו בטענה שהם מתעסקים רק בשחיתויות וצהוב, ולא בלב ליבה של הפעילות הפרלמנטרית, הלא היא ועדת החוקה, שאילתות במליאה וסלט גזר בכוס זכוכית במזנון הכנסת.

כל המסקנות האלה נשענות על קרקע כל כך בוצית, שאפשר להתווכח איתן עד אין סוף. האמיתה המוצקה היחידה היא שכמעט לכל החשיפות האלה אחראית העיתונות. לא רשויות האכיפה, לא חוק חופש המידע, אפילו לא רגשות אשמה. בלי התחקירים, הג'ינג'י היה מובטל, לפרופסור לא היו חומרים להתעמק בהם, והפוליטיקאים המושחתים היו עדיין במשרה מלאה.

למי שמעוניין להרחיב:

האתר המיוחד של דיילי טלגרף לפרשת ההוצאות:

http://www.telegraph.co.uk/news/newstopics/mps-expenses/

הכתבה בחדשות ערוץ 2:

http://www.mako.co.il/news-military/politics/Article-b4cf1f7752f4421004.htm

וינסטון, לייט

גדולתו של צ'רצ'יל הייתה ביכולתו לפזר צ'קים אופטימיים בלי כיסוי. בסוף התברר שדווקא היה להם. אבל הציבור הבריטי סירב לתת לו אשראי

1. שוק פורטובלו, המיוזיקלס, אפילו סצינת הפאבים המקומית יכולים כולם להמתין בצד. מבחינתי, "חדרי המלחמה של הקבינט", ממש מתחת לוייט הול, הם החוויה הכי חזקה שהיה ללונדון להציע בשלושת השבועות האחרונים. לפני 64 שנה וחודשיים, ביום גשום של אוגוסט הגיע לראש הממשלה אטלי מסר טלגרפי על כניעת היפנים וסיום מלחמת העולם השנייה. שעתיים אחר-כך, קצין בריטי וידא שכולם יצאו ונעל מאחוריו את דלתות החמ"ל התת קרקעי המרכזי של ממשלת הוד מלכותו. כמה עשרות שנים אחר כך שוב פתחו אותן, הפעם בשביל התיירים. הכל נשאר בדיוק כמו שהיה.
2. אבל הסיפור הוא כמובן לא אטלי אלא צ'רצ'יל. בסרט הוידאו שמקרינים כאן, אחת החיילות מספרת שהיא וחברותיה חשדו שראש הממשלה שוהה בקרבת מקום פשוט כי הוא הסריח את החלל כולו בסיגרים. מן הסתם, גם הריחו את ניחוח ארוחות הערב המשובחות שהכינו לצ'רצ'יל מתחת לאדמה, כשמעל פני הקרקע הונהג קיצוב קטלני. פעם הביאו לו את מנת המזון השבועית לאזרח בריטי, הוא הגיב: "טוב, זו נראית לי ארוחה הגונה בהחלט".
3. נוגע ללב לראות כמה עלובים כלי הנשק שגרמו למותם של 55 מיליון בני אדם. מערכת מכ"ם מודרנית אחת הייתה מסכלת את הבליץ על לונדון, גדוד אחד של גולני עם הפיתוחים האחרונים של רפא"ל היה כובש את מונטה קסינו באיטליה יותר מהר משכבש את החרמון. וכשעומדים במוזיאון ליד טנק הפאנצר הגרמני, קשה להאמין שפיסת המתכת הארכאית הזו מבעיתה עד היום את לילותיהם של וטרנים קשישים בשלוש יבשות.
4. מה הפך את צ'רצ'יל לאדם הכי גדול במאה ה-20 (וגם באלף כולו, לפי משאל המילניום של הטיימס)? כל כך הרבה ספרים נכתבו בניסיון לענות על השאלה הזו, ובכל זאת הנה תשובתי הצנועה: צ'רצ'יל ידע להיות נביא זעם כשכולם מסביב ראו עתיד ורוד, ונביא נחמה כשכולם חוץ ממנו ראו שחורות. אבל מה שהחיילות הבריטיות מהבונקר לא ידעו, הוא שאת הנאומים שופעי האופטימיות נשא פסימיסט-בארון. בשיחות עם הנשיא רוזוולט, צ'רצ'יל בהחלט ראה אפשרות שבריטניה תיפול, ברוב הזמן הוא התקשה האמין שהנאצים ימוגרו לחלוטין, ולפחות במקרה אחד ידוע שסבר כי התבוסה הסופית מתקרבת. לכן, בעצם, גדולתו הייתה ביכולתו לפזר צ'קים אופטימיים בלי כיסוי. בסוף התברר שדווקא היה להם. אבל הציבור הבריטי סירב לתת לו אשראי.
5. לתשובות קצת יותר מוסמכות בסוגיה מומלץ לפנות לשני ספרים מצוינים על צ'רצ'יל. את הראשון, מהתקופה הפסימית יותר, כתב צ'רצ'יל עצמו, והוא נקרא "חשרת הסופה" (תרגם את זה יפה, אגב, אהרון אמיר). זה הכרך הפותח של תיאור מלחמת העולם השנייה, כפי שנשקפה מעיניו של ראש ממשלת בריטניה. ציטוט אופייני: "בעוד היטלר דוהר אל תוך פולין, מר צ'מברליין ניסה לשפר את רמתם המוסרית של הגרמנים באמצעות הפצצת עריהם מן האוויר בכרוזי תעמולה". הספר השני נקרא "צ'רצ'יל ומלחמה" מאת ג'פרי בסט והוא עוסק בדרך שבה הפך הכתב הצבאי ההרפתקן לאסטרטג הצבאי הגדול של כל הזמנים. לידיעת אהוד אולמרט.
6. הביקור הזה פתח מבחינתי את התיאבון לסבב די מקיף במוזיאוני המלחמה השונים שיש ללונדון להציע. יש משהו קצת מביך בלהסתובב בהם, קצת כמו לראות זקנה מכוערת מציגה תמונות מקריירת הדוגמנות שלה לפני שישים שנה. ה-Imperial War Museum מציע אולמות שלמים על שתי מלחמות העולם. בשישים השנה האחרונות, לעומת זאת, ההישג הבריטי הבולט הוא להחזיק לאמריקנים את היד במלחמת המפרץ הראשונה, ולעשות אותו דבר עם הישראלים במבצע קדש.
7. מתוך 5 המעצמות שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, רק האמריקנים והרוסים נשארו ששים אלי קרב כשהיו. הגרמנים של היום לא מעזים להניף את הדגל במשחקי הנבחרת, ליפנים אין צבא, וכשרואים את לונדון היום אפשר רק להשתאות על האופן שבו העיר הזו עמדה בגבורה בבליץ בעוד האימפריה שלהם שוקעת במהירות בעולם. ידידה ישראלית אמרה לי פעם שיש סיבה מדוע הבריטים והיהודים חוזרים שוב ושוב אל מלחמת העולם השנייה: לבריטים זו הייתה הפעם האחרונה שניצחו; ליהודים, הפעם האחרונה שהיו קורבנות.

בתמונות: אולם ישיבות הקבינט בחדרי המלחמה, טנק שרמן בריטי, טיל הוי-2 הגרמני, עיתון מיום פרוץ המלחמה.

תלמידים מספרים על ג'רמי

האוניברסיטה נאלצה להציב ראש משעווה מעל הגופה החנוטה, אקט שבניסוח משפטי נוכל לומר שנגד אומנם את לשון צוואתו של בנתהאם, אך הלם בהחלט את תכליתה

בשיעור הראשון של הקורס הראשון בשנה הראשונה של התואר הראשון במשפטים, בכל אוניברסיטה שהיא, המרצה מספר את הסיפור על הראש של ג'רמי בנתהאם. הפרופסור האנגלי המכובד, יליד המאה ה-18, מאבות תורת התועלתנות, נמנה על המייסדים של האוניברסיטה החילונית הראשונה בתולדות אנגליה. בנתהאם חרד מאוד לעתידה של האוניברסיטה לאחר מותו, ולכן עשה את המעשה היחיד שנראה בעיניו בר-תועלת (בהתאם לתורתו, כמובן): הוא הורה בצוואה להציב את גופתו החנוטה בכניסה לאוניברסיטה. בנתהאם המת אף הוצב בכל אחד מהדיונים החשובים של ההנהלה כדי להשקיף על יורשיו ולהטיל וטו במידת הצורך, אם כי מרישומי הדיונים ניכר שעל פי רוב לא הביע התנגדות למהלכי רפורמה מקיפים.

בשלב הזה, המרצה למשפטים באוניברסיטה הישראלית, במחווה אחרונה של עניין לפני הגלישה למדרון התלול של סעיפי חוק טרחניים, מספר שהסטודנטים באותה אוניברסיטה נהגו באקט של שובבות נעורים לקחת את הראש מהגופה החנוטה ולהחביא אותו. בסופו של דבר, האוניברסיטה נאלצה להציב ראש משעווה מעל הגופה החנוטה, אקט שבניסוח משפטי נוכל לומר שנגד אומנם את לשון צוואתו של בנתהאם, אך הלם בהחלט את תכליתה.

ארבע שנים מאוחר יותר, שלושת-אלפים קילומטר מערבה, שוב היום הראשון ללימודים

ביציאה מההרצאה הפותחת בקורס "מדיניות ציבורית - כלכלה וניתוח", מבטינו מצטלבים. ביישנות של רגע, נצנוץ של הבנה, הנהון הדדי. כן, אי אפשר לטעות בג'רמי המוכר, כמו גם בהבנה המצערת שזה באמת ראש משעווה שם. לפחות משהו אחד שלמדתי בפקולטה היה נכון

עטוף בשרעפים ובערפל לונדוני של אוקטובר הלכתי הביתה בגשם. הרהור אחד דחק אחר: על הישארות הנפש מול כיליון הגוף, על מה יישאר מאיתנו בעוד ארבעה-חמישה דורות. ומעל כולן ריחפה שאלה מטרידה אחת: האם בעוד מאה שנה, בכניסה למרכז הבינתחומי בהרצליה, יוצב הפוחלץ של פרופסור רייכמן?

בתמונה: בנתהאם ואחד מתלמידיו.

יפנית, אבל לפניך

הנייר במכונת הצילום נגמר? זה היפניות. נגמרו הכרטיסים לשיט על התמזה? זה היפניות שסיימו את כל המטלות ונרשמו. הרכבת בראסל סקוור נתקעה? זו כנראה יפנית איטית אחת שלא עמדה בקצב, וקפצה

שלט פרסומת גדול לעיתון בוקר ברכבת התחתית מספר שהלונדוני הממוצע מתעורר מדי שחר ב-6:04, שזה 44 דקות תמימות לפני שאר אזרחי בריטניה. הודות להגעתי ההשכמה הזו התאחרה בכמה אלפיות שניה, אבל למרבה הצער זה הולך להשתנות בקרוב, הודות לרשימת הקריאה המפלצתית הממתינה לתלמידי התואר השני באוניברסיטאות לונדון באשר הן.

גם באוניברסיטה העברית הייתה כמובן רשימת קריאה, אפילו די מכובדת. העניין הוא, שאיש מעולם לא חלם לקרוא אותה. השופט בדימוס מנחם אלון, למשל, כתב ספר עב כרס, תלת כרכי, תחת השם "המשפט העברי", חומר חובה בשנה א'. איש מתלמידי הפקולטה למשפטים מעולם לא קרא אותו במקור, רק סיכומי סטודנטים, עד שהתעוררה שמועה שטרם הופרכה ולפיה כבוד המשנה לנשיאה כתב אותו מראש בפורמט של סיכומי סטודנטים, דייויד 12, רווח שורה וחצי.

פה זה אחרת, למרבה הצער. כמו בבדיחה על הגיהנום הישראלי והבריטי, כאן מסמרים זה מסמרים, רשימת קריאה זו רשימת קריאה וארבע בבוקר זה ארבע בבוקר. גם שש וארבע דקות.

אבל הבעיה המרכזית כאן היא היפניות. מבלי לחטוא בהכללות גזעניות, אפשר לקבוע שהיפניות מתייצבות ראשונות לכל שיעור ותופסות את העמדה שליד התקע החשמלי, הן תופסות ראשונות את כל המקומות בקורסים השווים, הן משאילות את הספרים הנדירים מרשימת הקריאה. די מהר זה נהיה ברור לחלוטין: הנייר במכונת הצילום נגמר? זה היפניות. נגמרו הכרטיסים לשיט על התמזה? זה היפניות שסיימו את כל המטלות ונרשמו. הרכבת בראסל סקוור נתקעה? זו כנראה יפנית איטית אחת שלא עמדה בקצב, וקפצה.

לכל מקום שלא תגיע עם האנגלית הישראלית שלך וקיצורי הדרך המפורסמים, תגלה שהן כבר היו שם, והשאירו לך אבק. קבוצות למידה, חלוקת סיכומים? אין על מה לדבר. הן קוראות הכל לבד, ומבקשות מהמרצה תוספת. בסוף השנה הן יקבלו את ה-70 שלהן, שבתרגום מבריטית לעברית זה 100 לכל דבר ועניין.

ולכן כדי להדביק אותן, צריך לקום עוד יותר מוקדם. מאז שהגעתי החושך גובר כאן, וכיוון שהשמש תזרח בעוד שבועיים בערך ברבע לשמונה בבוקר, והואיל וממילא היא תזרח מאחורי מסך של עננים, זה אומר שבחורף הקרוב אני אזכה לקום בחושך, ללכת לישון בחושך ובאמצע אור חלבי. חוץ מהיפניות, הן העלו את השמש כמה דקות קודם.

בתמונה: הספרים שהיפניות השאירו.