תלמידים מספרים על ג'רמי

האוניברסיטה נאלצה להציב ראש משעווה מעל הגופה החנוטה, אקט שבניסוח משפטי נוכל לומר שנגד אומנם את לשון צוואתו של בנתהאם, אך הלם בהחלט את תכליתה

בשיעור הראשון של הקורס הראשון בשנה הראשונה של התואר הראשון במשפטים, בכל אוניברסיטה שהיא, המרצה מספר את הסיפור על הראש של ג'רמי בנתהאם. הפרופסור האנגלי המכובד, יליד המאה ה-18, מאבות תורת התועלתנות, נמנה על המייסדים של האוניברסיטה החילונית הראשונה בתולדות אנגליה. בנתהאם חרד מאוד לעתידה של האוניברסיטה לאחר מותו, ולכן עשה את המעשה היחיד שנראה בעיניו בר-תועלת (בהתאם לתורתו, כמובן): הוא הורה בצוואה להציב את גופתו החנוטה בכניסה לאוניברסיטה. בנתהאם המת אף הוצב בכל אחד מהדיונים החשובים של ההנהלה כדי להשקיף על יורשיו ולהטיל וטו במידת הצורך, אם כי מרישומי הדיונים ניכר שעל פי רוב לא הביע התנגדות למהלכי רפורמה מקיפים.

בשלב הזה, המרצה למשפטים באוניברסיטה הישראלית, במחווה אחרונה של עניין לפני הגלישה למדרון התלול של סעיפי חוק טרחניים, מספר שהסטודנטים באותה אוניברסיטה נהגו באקט של שובבות נעורים לקחת את הראש מהגופה החנוטה ולהחביא אותו. בסופו של דבר, האוניברסיטה נאלצה להציב ראש משעווה מעל הגופה החנוטה, אקט שבניסוח משפטי נוכל לומר שנגד אומנם את לשון צוואתו של בנתהאם, אך הלם בהחלט את תכליתה.

ארבע שנים מאוחר יותר, שלושת-אלפים קילומטר מערבה, שוב היום הראשון ללימודים

ביציאה מההרצאה הפותחת בקורס "מדיניות ציבורית - כלכלה וניתוח", מבטינו מצטלבים. ביישנות של רגע, נצנוץ של הבנה, הנהון הדדי. כן, אי אפשר לטעות בג'רמי המוכר, כמו גם בהבנה המצערת שזה באמת ראש משעווה שם. לפחות משהו אחד שלמדתי בפקולטה היה נכון

עטוף בשרעפים ובערפל לונדוני של אוקטובר הלכתי הביתה בגשם. הרהור אחד דחק אחר: על הישארות הנפש מול כיליון הגוף, על מה יישאר מאיתנו בעוד ארבעה-חמישה דורות. ומעל כולן ריחפה שאלה מטרידה אחת: האם בעוד מאה שנה, בכניסה למרכז הבינתחומי בהרצליה, יוצב הפוחלץ של פרופסור רייכמן?

בתמונה: בנתהאם ואחד מתלמידיו.