גז חרדל

זה לא ריחני וחריף כמו סחוג, לא חמצמץ וחריף כמו פלפל, לא רענן וחריף כמו ווסאבי. במונחים אריסטוטליים, מדובר במהות טהורה של חריפות, מבעירת אוזניים וחיך, מוגשת במרקם רירי צהבהב

יש הרבה דרכים לתאר את המטבח האנגלי, הטובה שבהן היא באמצעות הבדיחה הפולנית הישנה: "האוכל מגעיל, ובנוסף גם המנה קטנה מדי".

האמת, אחרי 200 שנה של השמצות, קצת שונה. זה לא שהאוכל נורא במיוחד או מתוק במיוחד. הוא פשוט לא מיוחד. בשבוע הראשון כאן חשבתי לעצמי שבמקום להוציא את הסנדביץ' מהסופר ולזרוק את הקרטון אפשר היה לזרוק את הסנדביץ' ולאכול את הקרטון. שבוע שבועיים אחר כך מסתגלים לרעיון שאוכל הוא בסך הכל טעינת הגוף בקלוריות ותו לא, ואז מתחילה התהיה: למה כל כך מעט? מההמבורגרים במקדונלדס (ידע תיאורטי בלבד, אל חשש) ועד הסלטים במסעדות, המנות כה מיניאטוריות בהשוואה לשאר העולם, חוץ משני יוצאי דופן: מלפפוני הענק המבהילים וכוסות הקפה המימיות.

ובכל זאת, המטבח הבריטי מספק כמה מוצרים ייחודיים. כדור שלישי ליוצאי בריטניה הכרתי כמה מהם עוד מהבית, ובכל זאת אין כמו לפגוש אותם בסביבתם הטבעית:

1. צנצנות קולמנ'ס הן המותג התעשייתי העתיק ביותר בעולם, 195 שנה אבל מרגיש כמו 90 מקסימום. זה לא רק חרדל, זה מצב קיומי: היחס הבריטי לנתוני הצריכה של קולמנס מזכיר את היחס הישראלי לנתוני הגיוס. רק בחודש שעבר פרסם הטיימס בעמודו הראשון (!) ידיעה בעלת ניסוח-של-ימי-זיכרון, ולפיה סך המכירות של החרדל הבריטי צנח בעשור האחרון בשליש, וגרוע מכך: הדיז'ון הצרפתי כבר מאיים על המקום הראשון בין מותגי החרדל. למי שמעולם לא זכה לטעום כפית גדושה של קולמנ'ס, זה המקום לציין ש"חרדל" הוא כנראה הגדרה רחבה למדי. לא מדובר באותו ממרח חמצמץ, מלא גרגרים שאנחנו מכירים מהבית. קולמנס הוא שום דבר פרט לחריף. לא ריחני וחריף כמו סחוג, לא חמצמץ וחריף כמו פלפל, לא רענן וחריף כמו ווסאבי. במונחים אריסטוטליים, מדובר במהות טהורה של חריפות, מבעירת אוזניים וחיך, מוגשת במרקם רירי צהבהב. אגב, טעים הרבה יותר משזה נשמע.

2. למרות הרגלי החרדל המשונים שלהם, הבריטים לא סובלים מהיעדר חומץ. מי לא שמע על הצ'יפס בחומץ המפורסם של הבריטים? לכן, כאשר המוכר בבורו-מרקט שאל אותי ביום השני "ווד יו לייק סם וינגרט און יור צ'יפס" השבתי בהנהון נלהב. מייד אחר כך מצאתי את עצמי אוחז בידי פרוסות ספוגיות של תפוחי אדמה, לאחר שהותז עליהם נוזל שמריח כמו יין מקולקל, ומרגיש בפה בערך אותו הדבר.

3. כשהאמריקנים רצו לאתר מרגלים גרמנים, הם שאלו אותם מהי בירת ניו-יורק (אולבני). כשאנשי גלעד רצו לגלות את בני אפרים הם ביקשו מהם לומר "שיבולת". כדי לאתר את חובבי המטבח האנגלי, די לשאול במסעדה האם אתה מעוניין ברוטב HP. הצנצנת דמוית הטיל וי-1 נמצאת על כל שולחן בפאב, ליד כל מלחיה במסעדה. הבריטים טוענים שהוא מזכיר את רוטב הברביקיו האמריקני. מבלי להתייחס במישרין לתזה הנ"ל, די אם אומר שבמשפחת סגל נהוג לומר שרוטב הHP הוא פרי של טעות מצערת: הבריטים פשוט התבלבלו מעט, וחשבו שהדיו למדפסות נועד בעצם לתיבול.