בערב הלכתי ליורם

"היום, עת נערי ונערות הכפר שלי מסתודדים להם באסם וגורן, אין אני רואה בהם אלא את דבר האלוהים הגדול והחכם שלי. איזה יופי, ממלמל אז ארול, איזה יופי אני שב ואומר אחריו"

אזהרה: פוסט זה אינו עוסק בלונדון. עם האנגלופילים הסליחה.

חבילה קטנה ולא מזוהה נחתה השבוע בתיבת הדואר שלי, שהאנגלים מכנים בשם הציורי "שובך יונה". כמה מקוראי הבלוג, כמו גם כמה משוטרי ירושלים ולונדון, כבר מכירים את חוסר החיבה שלי לדברי דואר נטולי שם השולח. ובכל זאת פתחתי את החבילה, הצצתי ונפגעתי.

את הספר שהיה בה, "בערב הלכתי למאיה", כתב יורם כהן. שכן רחוק מעפרה ואח קרוב. אם יש דבר אחד שאני מתגעגע אליו בארץ זה הערבים עם שחמט, ביליארד, סטייק וכוס מרלו מתחת לגפן של יורם בעפרה. פעם היה צלם עיתונות וחתונות. כשנמאס לו, לימד את עצמו לעשות יין, ופתח את יקב "תניא" למרגלות הבית. פעם שאלתי אותו מה השיטה המקצועית שלו לייצור יין. הוא השיב שזה A.B.A, או בעברית: "אללה באב אללה". לפני שנתיים הלך להשתלמות מקצועית על פגמים מיין. ביציאה, התקשר אליי וסיפר שעכשיו מסתבר שהיין שלו מכיל את כל הפגמים האפשריים, והוא די בסדר עם זה. לדניאל רוגוב, כנראה, זה לא ממש אכפת, והוא ממליץ בחום על המרלו והקברנה סוביניון שלו שנה אחרי שנה.

"תניא", אגב, הוא שמה של אחת משבעת ילדיו של יורם. סדרות היין קרויות על שם שאר הילדים, למשל הלל או אנוש. תמיד תהיתי מה יקרה כשייגמרו השמות. בחורף שעבר נגמרו. שבועיים אחר-כך נולד הילד השמיני, עברי. מת כבר לטעום את ה"עברי" בציר 2009, שבטח תוסס עכשיו בחביות בוואדי מתחת לבית, 3,000 קילומטר מכאן, הכי רחוק בעולם.

"בערב הלכתי למאיה" מוכיח שיורם כותב ספרים כמו שהוא עושה יין. לא ככה מלמדים לכתוב ספרים בסדנאות הכתיבה, אבל ככה צריך לכתוב. יורם נופל לכל מוקש של כל כותב מתחיל, אבל איזה פיצוצים נפלאים. הגיבור הוא בעל רקע דתי, שמסכם עכשיו את חייו, מתבונן על האהבות שידע. לידו הולך כל השנים ארול, דמות דמיונית שמסמלת את האמונה באלוהים. בהתחלה, בישיבה הגבוהה שבה הגיבור, ארול היה מצפון אורתודוקסי לגמרי, לא מתלווה ליורם בחטאים הקטנים שלו, מעקם פרצוף מול רומנים עם נערות, עוזב אותו לנפשו ברגעים של מבוכה: "נותרו רק מאיה, אני והחטא, ואלוהים אחר התמנה לשופט". אבל אפילו אמונות משתנות עם השנים. ארול ויורם של השנים האחרונות כבר לא נפרדים. ארול נשאר גם כשיורם המבוגר תופס עמדה שזקני מרכז הרב לא ממש יאהבו:

"לימים נדרשתי לכאב הזה, למתח המטורף בין המשיכה הגופנית למשיכה לעניינים שברוח. אך היום, ממרומי גילי, נראה שהמשיכה הגופנית היא היא עניינו של הרוח. היום, עת נערי ונערות הכפר שלי מסתודדים להם באסם וגורן, אין אני רואה בהם אלא את דבר האלוהים הגדול והחכם שלי. איזה יופי, ממלמל אז ארול, איזה יופי אני שב ואומר אחריו". איזה יופי.

לי אישית, ויסלחו שני הצדדים על ההשוואה, ארול של יורם מזכיר את החבר הדימיוני שמלווה את המתמטיקאי הסכיזופרן ג'ון נאש בסרט "נפלאות התבונה". אבל אני חושב, ושוב סליחה, שלזה בדיוק התכוון המשורר: יש תפיסה נוצרית, שהאדם צריך להיות סכיזופרן בחפשו את אלוהיו. שיש את היצור הגשמי החוטא והרע מנעוריו שנהנה מהחיים ושותה יין ואת האדם הטוב, הרוחני ועובד האלוהים והם ייפגשו רק לפרקים. לפרקים, למרבה הצער, יש גם כמה יהודים דתיים שחושבים בטעות שככה זה עובד. זה מה שקורה עם ארול בהתחלה. אבל בסוף, הם מתאחדים. כי הטבע והיופי והאדם והדת – בכולם יש מהאל, וכולם נושמים את האוויר ושותים את היין ומריחים את האדמה הרטובה אחרי הגשם ביחד.

"ניגשתי למלאכה. עברתי בתוך השורות, ועם מזמרה גדולה כרתי את צמרת הגפן עד הברך התחתונה. לא מלאכה קלה היא זו. המוהל שעולה מן הגזע יבקש להזין את הצמרת שאיננה. המוהל העולה ישטוף בדמעות של ממש את הגזע הכרות ואת סביבותיו. דמעותיי שלי מתערבבות עם מוהל הגפן. אך אני יודע, עם בוא האביב העיניים החדשות שהנחתי על הגדם הכרות יפרצו ויהיו לעץ בריא וחזק".